יום שישי, שמש של חורף יוצאת לרגע מהעננים באה לומר שלום. קול זמזום מטוס בשמיים ואווירה קסומה של מושב עמק יזרעאלי שליו. אנחנו מאזינות לסיפורה המיוחד של אסתר שמואלי – מורת דרך מוכשרת שלוקחת אותנו אתה למסע על משק כנפי ההיסטוריה. וכשעיניה מצטעפות בדוק של נוסטלגיה, נשאבנו לנו אל רוסיה של סוף המאה 18. אל הסוּבּוֹתְניקים…

מי אתם הסובותניקים?

הסובותניקים הם בני קהילה רוסית-נוצרית אשר התייהדה, ושחבריה החלו לקיים מנהגים ומצוות יהודיות שונות, וחלקם אף התגיירו רשמית. מקור השם "סובותניק" הוא ככל הנראה במילה הרוסית "סוּבּוֹתָה" (שבת), עקב היותם במקור חלק משומרי השבת הנוצרים.
סיפורם של הסובותניקים מרתק. חלקם עברו גיור מלא אצל הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, יש ביניהם קבוצות שונות. הקהילה הזו מונה בערך 10,000 אנשים, חלקם חיים במדינות חבר העמים (מה שהיה בעבר ברית המועצות) וחלקם עלו לארץ.
הסובותיניקים מחולקים ל3 קבוצות:
הקבוצה הראשונה מכילה נוצרים שהחליטו על קידוש השבת כיום המנוחה, ועם הזמן קיבלו על עצמם מקצת ממצוות היהדות; השנייה – "הסובותניקים הקראים", עזבו את הנצרות, עברו טקס גיור, אולם מבססים את דתם על התנ"ך בלבד ולא קיבלו על עצמם את התורה שבעל פה; הקבוצה השלישית – סובותניקים שעברו גיור רבני.
לפי הערכות, בתחילת המאה ה-20 היו בתחומי האימפריה הרוסית כמה עשרות אלפי סובותניקים.
מרבית הסובותניקים החיים בישראל השייכים לקבוצה השלישית שעברה גיור רבני וקיימה אורח חיים יהודי, הגיעו מהכפר אילינקה שכל תושביו הסובותניקים עלו ארצה במהלך מחציתה השנייה של המאה ה-20.
יש הסבורים שהסובותניקים ברוסיה היו מלכתחילה חלק אינטגרלי מהעם היהודי והם צאצאים של הכוזרים, שכן גם לאחר חורבן מלכות כוזר לא פסק קיומם של יהודי כוזר עד המאה ה-14. כבר במאה ה-7 כוזרים שגרו באזור הדרומי של נהר הוולגה, התקרבו ליהדות בהשפעת יהודים שגרו באזור הקווקז. לפי המסורת, המלך הכוזרי התגייר ובמשך הזמן היהדות נהפכה לדת הרשמית של האצולה הכוזרית. במאה ה-10 הושמדו הכוזרים על ידי הצבא הרוסי, ויש הקושרים את סופה העגום של הממלכה לחשש מפני יהדותה.

יהודים או נוצרים?

מחד הם היו גרים לכל דבר ומצד שני הקהילה היהודית בארץ לא ממש קיבלה אותם בלשון מיעוט.
הגרים דבקו ביהדות ודווקא החברה החלונית בארץ לגלגה עליהם והתקשתה לקבל אותם כשווים. הגרים ראו את היהודים מלידה, שאינם זהירים במצוות – מחללים שבת, אוכלים בימי צום וכד' -בניגוד להם שבאו במסירות לארץ-ישראל, הארץ המובטחת.
בהתחלה הם נקראו (בפי היהודים) "שבתים", על שם השבת שהקפידו לשמור ולאט לאט התערו למדו את הדינים ושמרו עוד ועוד מצוות.
במכתבים שונים ויומנים שנכתבו ע"י הסובותניקים שעלו ארצה מוזכר בלי סוף עניין התורה והמצוות:
על גרי יבניאל למשל כתב ר' בנימין בספר זיכרונותיו מ "זבורוב ועד כנרת": "…לפנות בוקר, לפני התחלת העבודה, הם אומרים תהילים ברוב רגש, גם בבכי, בתחנונים. לאחר כך הם חובשים תפילין, טליתות, עורכים תפילה, סועדים פת שחרית ומתחילים לעבוד"
אברהם קורקין, מי שהייה איש-דת נוצרי בצעירותו, נעשה איש-דת ואיש-רוח יהודי, משהתגייר ודבק ביהדות ובעיקריה, משום שהאמין שהמקור הוא התנ"ך היהודי, כתבי הקודש. כן מסופר על דוברובין ובניו, שמחשש חמץ ישבו בתענית כמעט גמורה בעלותם ארצה בפסח. כשעזבו את סג'רה אנשיה שלא לחמו, נטלה עמה הגיורת מרים פרוטופופוב (שמואלי) את אווזיה ואת ספר-התורה – מעשה המעיד על החשיבות הרבה שמייחסים הגרים לדת, שנתקשרה בעבודתם בחקלאות, בעבודת-האדמה של ארץ-הקודש.
סיפורים שונים נקשרו בשמם של הגרים שהקפידו על שמירת הפסח ועל תפילות. הרבה מהם שינו את שמותיהם לאברהם, שרה וכד' הם התפללו שלוש פעמים ביום, נהגו לחגוג את שלושת הרגלים וללכת להתפלל בשריד בית המקדש.
לצד היהדות שלהם, נותר בהם שרידי נצרות שדבקו בהם שהוכיחו בעצם שהם עדיין סוג של יצורי כלאיים. הנה לדוגמא הסיפור הבא:
בעת ביקורו של הברון רוטשילד בכפר-תבור, ב-1914 – רצה פרנק, הפקיד הראשי של יק"א, להראות לו דוגמא לבית מסודר למופת והכניסו למשפחת גרים. האישה, שראתה את הברון והכירה אותו על-פי התמונות, התרגשה מאוד והצטלבה מרוב התרגשות.
עם השנים בני ה'גרים' קיבלו עליהם את ה"יהדות החילונית".

יהודים מיוחדים

אם בני הדור הראשון עשו כל שביכולתם כדי להתקבל בקרב היהודים, בני הדור השני נולדו כיהודים, או שהתגיירו בגיל צעיר מאוד ולפיכך לא נזקקו למאמצים אלה. השימוש בלשון הרוסית אצל הדור הראשון הוא סמל למעברם מתרבות לתרבות ומשפה לשפה: בעוד שהדור השני כבר נזקק לעברית, עדיין נזקק הראשון לברכה ברוסית כשעלה לתורה; לא כן בניו ובני-בניו.
במקביל הם שינו את שמותיהם לשמות עבריים כחלק מההשתלבות בחברה. כמו אסתר מורת הדרך, שמרתקת אותנו בסיפור ההיסטורי מיוחד הזה, היא צאצאית של משפחת פרוטופופוב שעוברת כאמור ל – שמואלי.
כל השנים שאפו הגרים לנישואין עם יהודים שאינם גרים. נישואין מסוג זה נחשבו בעיני הגרים למביאי-מזל ומעין אישור קליטה בחברה היהודית. חלקם השיאו את בנותיהם לתלמידי ישיבה והתערו אט אט בארץ.
מצד אחד נתקלו הגרים, בעיקר ילדיהם, בהזדמנויות שונות, בכינויי-גנאי: "גרים וגויים". היו פעמים שגם המורים בבית-הספר התבטאו בצורה מעליבה זו בכיתות. לרבים מילדי הגרים נודע דבר היותם "יהודים מיוחדים", לאחר שילדים אחרים הציקו להם בכינוי "גרים" ו"גויים" והם שאלו את הוריהם לפירושן של מלים מוזרות אלה. ומצד שני, המספרים בעל-פה העידו גם על סיועם של הגרים בתחום החקלאות והעגלונות לשכניהם שאינם גרים. כאן בולט רצונם העז של הגרים להיקלט בין אחיהם.
התוצרת והסיוע שהם הביאו לארץ היו מדהימים והתרומה שלהם לתקומה וצמיחת הארץ היתה ענקית.
בין הדמויות המוכרות לנו בהיסטוריה של השנים האחרונות, יש מספר בנים וצאצאים לעולים הסובותניקים אשר עלו מערבות ברית-המועצות לשעבר. ביניהם השומר האגדי אלכסנדר זייד, רפאל איתן (רפול), ניצב בדימוס אליק רון, המשורר אלכסנדר פן.

חד גדיא ברוסית

בספר שמע ישראל ברוסית של אליהו בירינבוים, מובאים רשמי ביקור מהשנים האחרונות בכפר של סובותניקים:
"…מיכאל בוצ'ארניקוב, אחד מזקני הכפר ויסוק, טוען: "אנחנו יהודים לכל דבר, הגויים קראו לנו סובותניקים כי שמרנו שבת, אולם אנו שמרנו לא רק שבת, אלא את כל המצוות במסירות רבה". מיכאל זוכר היטב כיצד שרו בביתו "חד גדיא" ברוסית בחג הפסח, והוא ממשיך לשיר את הניגון עם בני משפחתו מדי שנה בשנה. טטיאנה, אישה בשנות ה-50 לחייה, מספרת בגאווה שעוד בהיותה ילדה קטנה סבתא שלה לימדה אותה לשמור שבת, ולא נתנה לה ללכת בשבת לבית הספר. סבתה היתה חוזרת ומדגישה: "אל תשמעי למי שאומר שהקב"ה לא קיים, הוא כן קיים".
מאמצע המאה ה-19 אנו עדים להתקרבות של הסובותניקים ליהדות הקלאסית, בסגנון ובנוסח אשכנזי. ישנן עדויות מתקופה זו על כך שסובותניקים גרים למדו בישיבות, רכשו תשמישי קדושה ושכרו מלמדי תינוקות ומלמדים מקרב היהודים האשכנזים, והביאו מהם חזנים ושוחטים לקהילותיהם.
יש לציין שהדור המבוגר של הסובותניקים נימול, וכן שעד לפני כ-40 שנה הסובותניקים התחתנו רק בתוכם ולא היו בקרבם נישואי תערובת כלל; אולם בשנים האחרונות מורגשת השפעתם של המשטר הקומוניסטי ושל המודרנה שהגיעה גם לכפרים באזור, ופתחה את הקשר עם העולם הלא יהודי. למרות ההתנגדות העיקשת של ההורים לבני או בנות זוג ש"לא משלנו", הדור הצעיר לא תמיד מקפיד ללכת בדרך ההורים.
אחת התפילות המיוחדות אותן זכיתי להתפלל היתה ביום שני בשבת, במניין של סובותניקים יהודים בכפר ויסוקי. התפילה התקיימה בבית המיועד לתפילה. הסובותניקים לא בנו בתי כנסיות ולא רצו לבלוט בתפילתם אלא העדיפו להצניע את מקום כינוסם ותפילתם. מחוץ לבית שהתפללנו ירד שלג כבד ובאוויר שרר קור של פחות מ-20 מעלות מתחת לאפס, אולם בתוך הבית היה חם, חום של תנור עצים וחום של תפילה.
הגברים הסובותניקים מתכנסים כמנהגם מדורי דורות ומתפללים בימי שני וחמישי. פעם היו מתפללים כל יום, אולם התמעטו הדורות והמתפללים מתכנסים רק בימי שני וחמישי. פעם היו שומעים בימים אלו את קריאת התורה מפיו של "סבא פינחס" אשר למד בישיבה בליטא, ועד גיל 93 גר בכפר והיה השוחט, הבעל קורא והרב המחתן, אולם מאז עלה לארץ הקהילה נשארה יתומה, ללא אב רוחני, ללא שוחט וללא בעל קורא.
הגבאי של בית הכנסת שאלני אם אני יכול לקרוא, וכאשר השבתי בחיוב מה גדולה היתה שמחתו. הוא כמעט קפץ משמחה על כך שיוכלו להוציא ספר תורה, לקרוא בו ולברך ברכות התורה תחילה וסוף. התפילה התנהלה בנוסח אשכנזי מתוך סידורים עם תרגום לשפה הרוסית. רוב התפילה נאמרת ברוסית, אולם תוך כדי שמירה והקפדה על "הנוסח", אותו ניגון המלווה את המילים של התפילה ונותן בהן טעם ומשמעות. למרות שאינני מבין רוסית, יכולתי לדעת בוודאות מתי החזן אוחז באשרי, מתי בשמע ישראל, מתי הוא מזמין את המתפללים לומר ברכו ומתי הוא פותח בעלינו לשבח".

מקורות:
אסתר שמואלי – מורת דרך ומדריכת טיולים צאצאית לסובותניקים
ספר שמע ישראל – אליהו בירינבוים
משפחת אגייב

פתח גלריה במסך מלא