לכל עיר בארץ ובעולם יש ריאה ירוקה. סוג שטח כזה, במרכז העיר שאתה לא בונה בו, לא מפריח ביניינים באויר וכולו ירוק, במרכזו בדרך כלל אגם, בצדיו מתקני משחקים ופעילויות לכל המשפחה.

כך, הוא הדבר בניו יורק עם הפארק המפורסם (סנטרל פארק), כך בבירות רבות בעולם (אפילו במדינות העולם השלישי).

בתל אביב, הריאה הירוקה היא פארק הירקון או בשמה הנכון פארק גני יהושע (על שמו של יהושע רבינוביץ שהיה ראש העיר בעבר). מסביב דשאים, אגם רחב ידיים, נחל החוצה את הפארק (הירקון) ומסביב שפע של שטח, דשא וציוץ צפרים.

ועכשיו כמו בעוד 56 מדינות בעולם גם לתל אביב יש בלון פורח משלה, דרכו נוכל להישיר מבט לכל ארבעת רוחות השמים "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". הכל נראה מהאוויר אחרת. שבע טחנות שאח"כ נרד ונבקר בהם, מרחבים במתחם האורבני דרך רמת גן ובני ברק, רחוב הירקון על שלל אתריו ועוד.

לראשונה בישראל, חוויה מקורית, משפחתית (מתאים לכל גיל. עד גיל 3 לא משלמים) וקבוצתית לרחף בכדור פורח בלב ליבה של תל אביב. עולים לגובה של 150 מטר בעזרת הליום שממלא את חלל האויר ומתחילים לשאוף אויר צח וצלול, והעיניים לא מפסיקות להתבונן.

בצד הדרום מזרחי, נגלים לעיננו טחנות בשפך הירקון, שבילי אופניים, מסלולי ריצה והליכה בחיק הטבע, מקומות מרגוע ועוד. עכשיו מפתחים גם את העבר.

באתר נחשפה טחנת הקמח המערבית מבין חמש טחנות הקמח שנבנו לאורך גדות הירקון.בטחנה, שאליה אנו שמים את פעמינו סכר נמוך שנועד להטות את מי הירקון אל בריכה פנימית וסביבה שלושה מבני טחנה. במערבי שבהם היו שבעה זוגות ריחיים שעל שמם נקראת הטחנה. לצד הטחנה בין עצי אקליפטוס פעלו בעבר בתי קפה. קצת קשה לדמיין איך בתוך הירקון שהעלה צחנה בשנים האחרונות התפתחה תרבות של בתי קפה וטחנות קמח, כאתר בילוי לכל דבר. בעזרת הדמיון ושפך המים הנראה בימים אלו במלוא זרימתו הודות לגשמי הברכה, אפשר ולו במקצת לחוש את אותה התקופה שהסתיימה לה בשנת 1936 עם סגירת הטחנה האחרונה.

אגב, בתי הקפה שהיו כאן לצידה של הטחנה המשיכו לפעול עד לסוף תקופתהמנדט הבריטי בארץ ישראל.

גשרי עץ ואבן ששוקמו מחדש על אפיק נחל הירקון והעובדה שכמויות מים רבות עוברות בנחל הביאו למצב שבו אפילו המפל שסובב בעבר את טורבינות הטחנות חזר לזרום. לא כאותם ימים אבל לפחות במידה כדי לחוש את העבר ולהנות מטיול קצר בחיק הטבע, בשילוב מים זורמים, צמחיה פורחת וקצת "אקשן" בחציית הנחל בינות לזרמי המים, כל אלו מאפשרים טיול יפה לשעת אחר הצהרים נעימה( אחרי שיורדים מהבלון…).

ולכל המעוניינים גם בקצת הסטוריה מעבר לשילוט. כדאי לגשת לתבליט האבן המצוי מתחת לעץ האקליפטוס העבות סמוך לתחנת המדידה ולהבין שהירקון של היום הוא לא זה מה שהיה עד לפני חמישים שנה.

בצד המערבי נראה את גן הבנים בפארק הירקון: אתרי לחימה ושניהם לצד אתרי מים וחופים, המון היסטוריה והכל בת"א, בעיר ללא הפסקה.

גן הבנים, נפתח באחת מפינות פארק הירקון. 11 חורשות של עצי ארץ ישראל שהובאו במיוחד ממשתלות ברחבי הארץ ניטעו בגן. במרכז כל חורשה מוצבים עמודי זיכרון עשויי גרניט, שיובאו מסין ועליהם חקוקים שמות הלוחמים שנפלו במערכות השונות. אחת עשרה החורשות מסמלות 11 תקופות שונות במערכות ישראל. לכל תקופה הוקדש סוג עץ אחר.

כך, תקופת מלחמת העצמאות מיוצגת על ידי חורשת עצי דקל, תקופת מלחמת ששת הימים על ידי עצי זית ועוד. עמודי שיש מרובעים ושחורים, שבורים בקצותיהם, מזדקרים מהדשא הירוק שעליהם צרובים באותיות צנועות שמות הנופלים. מכל מקום נראים העמודים המקובצים. עמדת מחשב, ובה מידע על הנופלים בני העיר מסייעת למצוא את שמו של כל נופל. כמה גושי סלע כבדים, המונחים על רצפת כורכר, האבן שמזוהה עם תל אביב, מזרקה קטנה, ממנה זורמים המים בארבע תעלות, בפכפוך שקט, ונעלמים מתחת לסלעים הכבדים, נותנים למקום נופך מיוחד. ללכת בנחת , לקרוא את השמות ופשוט לזכור. גם בתוך "הכרך ללא ההפסקה" יש צורך בפינות מעין אלו.

לאורך רחוב הירקון: את רחוב הירקון רואים מלמעלה במבט דרום מערבי. מה יש כאן למטה?

בפינות הרחוב מרצפות אבן שעליהן חקוקים האירועים השונים שהיו כאן כעדות דוממת לימים אחרים. סמוך למלון שרתון היה בית החרושת לעיבוד בשר. לצידו (סמוך למלון מוריה ) היתה העמדה ממנו הפגיזו את אלטלנה, סמוך למלון הילטון עלו המעפילים לחוף מבטחים, והדרך מתמשכת לה. מרחוק כבר נראים בתיה ומסגדיה של יפו. בסיום המסלול בית גידי – מוזיאון האצ"ל. חאן עתיק יומין שעמד על אדמות שכונת מנשיה( שפונתה בינתיים ועליה הוקמו בתי מלון ומרכזי עסקים) ואשר שימש לפני מאות שנים כבית מלון לאורחי העיר יפו שבאו לירד בימה, משמש כאכסניה למוזיאון.

שנים רבות עמד בנין החאן בשיממונו, עד אשר באו חברי האצ"ל, החליטו לשקמו ולהעמידו כמזכרת חיה לפעילות אנשי הארגון בתש"ח.

זהו אתר הנצחה לארבעים ואחד לוחמי הארגון אשר נפלו במערכה על כיבוש יפו. "שיירות נפלו בדרך אל העיר" כתב חיים גורי והפעם אלו בדרך לעיר העברית הראשונה.

אט אט, אחרי כעשרים דקות מתחילים לרדת מטה משם נפנה ונסייר בכל האתרים אותם ראינו מלמעלה. כי "מה שרואים משם, לא רואים מכאן".