הניצולים אינם צריכים את נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה, זוהי המציאות היום יומית שלהם, לאור הבטחות שר האוצר ורה"מ, רבים מהם מעידים- מצבנו לא השתפר ואף הורע בשנה האחרונה. בכל יום עשרות מהם עוברים מהעולם, אך המדינה עדיין לא יכולה להביט לניצולי השואה בעיניים.

יוצרים צעירים וותיקים, כשחלק מהם בחרו לתעד את בני משפחתם לתערוכה, חברו יחד למעל מאה ניצולי שואה ובני הדור השני והשלישי, לתערוכה המעבירה מסר סימולטני- ויזואלי ומילולי במחאה נגד העוול וההזנחה להם זוכים ניצולי השואה בשל אוזלת ידה של הממשלה, המתנכרת לצרכיהם הדחופים ולא מוצאת דרך להיטיב עימם כלכלית ולהעניק להם את התמיכה לה הם זכאים.

ליד כל תמונת פורטרט בתערוכה נמצא תלוי גם משפט שנאמר מפיהם של הניצולים, משפט המשקף את תחושתו של כל אחד מהם לנוכח המצב.

בין המסרים מהניצולים המצולמים: "המדינה מחכה שנמות, כדי לקחת את הכסף שמיועד לנו" ו- "יאיר לפיד, אתה מבטיח ולא מקיים, ואנחנו בינתיים נגמרים", "אל תמתינו דקה מיותרת אחת כי זמננו אוזל" ו- "עצרו את הבירוקרטיה והסחבת – יש להתייחס בכבוד אל המעטים מביננו שנותרו עדיין בחיים ולשנות לאלתר את אופן הטיפול בניצולי השואה".

במפגשים האישיים והאינטימיים שנוצרו בין הצלמים למושאי הצילום, פתחו המצולמים בפני הצלמים את בתיהם, את סיפור עברם ואת חייהם בהווה. בדיוקנאות מגוונים של דמויות ואנשים עם פנים, שם וסיפור אישי ועם זאת, הם מייצגים גם את הניצולים כקבוצה, בעלת מאפיינים זהים. ההתבוננות בדמויות, המביטות בנו מנגד, מחייבת כל אחד מאתנו להישיר מבט, לעבר פניהם של האנשים, בכדי לעמת את עצמנו עם הסבל והמצוקה, שהם מנת חלקם מזה שנים. רבים מהם מאמינים, כי זו ההזדמנות האחרונה שנותרה לתיקון עוולה של עשרות שנים, של כל ממשלות ישראל לדורותיהן, אשר גזלו והפקירו את כספי הניצולים.