כמו כל אישה עלי אדמות, גם אני עייפה. גם אני נאנחת לנוכח הררי המשימות והאתגרים, סוף שנה כבר כאן עם הלחץ להגיש כתבות ופרויקטים, העבודה שלא נגמרת והזמן שאוזל במהירות. כן. התמוז מבשר את בוא החגים…

מתי אספיק? מה יהיה? מתי אסיים את העבודה? מתי אנוח? כל שאלה כזאת באה עם קרעכץ, עם אנחה טיפוסית. ככל שאת נאנחת יותר, את שוקעת יותר בתוך הרחמים העצמיים שמולידים עצלות מפונקת.

בינינו, מה יותר קל מלהוציא אנחה אמיתית או מזויפת. הרבה יותר קשה להתרומם מעל המציאות היומיומית ולהתחיל לפעול.

ביום-יום של ג' תמוז– "אנחה יהודית הבאה חס ושלום בסיבת לא טוב גשמי, גם היא תשובה גדולה במיוחד. אנחה בעקבות לא טוב רוחני, היא וודאי וודאי תשובה מעולה. האנחה מחלצת מעומק רע ומציבה במעמד טוב".

כך שיש אנחה שיש בה תועלת. מה כבר אוכל להוסיף על-כך. לא נותר לי אלא להיאנח שוב. אבל אם כבר נאנחים, למה לא לנצל זאת לתועלת, כדי לצאת מעומק רע ולהתייצב במעמד טוב?

***

את הסיפור הבא בוודאי שמעתן לא אחת. יש מספרים אותו בשמו של המשפיע החסידי ויש שטוענים שמקורו בכלל בספרות זרה, אבל אין ספק שיש בו מוסר השכל ראוי.

והנה הסיפור: בחורף הרוסי הקר והמושלג – שלא נדע, כל הציפורים נדדו דרומה מזמן עוד בטרם החל הקור הגדול, אך ציפור אחת התמהמהה. ועשתה את דרכה דרומה רק כאשר החל השלג לרדת. הרוחות החזקות טלטלו את גופה הקטן. פתיתי השלג הכבידו על כנפיה החלשות והיא נפלה אל האדמה ונקברה בשלג המקפיא.

תוך כדי מחשבות על המוות הקרוב, עבר במקום סוס. הוא נעצר בדיוק מעל הציפור הקבורה בשלג ועשה את צרכיו. הציפור חשה לפתע חמימות והשלג שסביבה נמס. בשמחתה הרבה החלה לשיר ולצייץ. שועל שעבר במקום שמע את ציוצי השמחה, מיהר להוציאה מהשלג ורגע לאחר מכן הפכה הציפור טרף בפיו.

מוסר ההשכל מהסיפור כולל שלושה חלקים: לא בהכרח שמי שפוגע בך, הוא אויב שלך. לא בהכרח שמי שעוזר לך הוא אוהב שלך ואם אתה כבר נמצא עמוק בבוץ – אל תשיר.

***

מבלי ששמנו לב חלפה עוד שנה. ג' תמוז שוב איתנו. זה הזמן לעשות את חשבון הנפש השנתי שלנו. איפה היינו בשנה הקודמת והיכן אנחנו השנה. כמה התקשרנו לעצמינו. מה עשינו כדי לזרז את הגאולה ולהביא את המשיח. כמה נשים קירבנו השנה. מה הוספנו משנה שעברה. כמה חסידות למדנו ועד כמה הפנמנו.

פרשת השבוע נקראת על שם בן דודו של משה רבנו – קורח. מדוע הוענק לה שמו של אדם שהפך סמל למחלוקת? התשובה על-כך כי למרות הכל היה בו בקורח משהו ראוי לחיקוי. תשוקתו הגדולה לשמש ככהן גדול, אמנם העבירה אותו על דעתו, אך היא מהווה דוגמא לחיקוי.

הרי כהונה גדולה אינה מזכה בשכר גבוה, בעושר ובהטבות. ההיפך הוא הנכון. היא כוללת אחריות כבדה ומציבה בפני הנושא אותה שורה של מגבלות שונות. אך קורח התעקש על המשרה הזו מתוך ידיעה כי מדובר במעמד קדוש ונעלה. כמה מאיתנו משתוקקים בעוצמה כה גדולה לשרת את ה'?

קורח לא הסתפק בתמיכה מוראלית בדודו אהרון, הוא רצה את תפקידו התובעני בכל מחיר עד שהגיע לאן שהגיע. זו הסיבה שהפרשה נקראת על שמו למרות סופו. גם ממנו אפשר ללמוד עד כמה עלינו לרצות להתקדש בעצמנו ולא להסתפק בקיומם של צדיקים שנוטלים על עצמם את נטל העם.

"טובה פעולה אחת מאלף אנחות".

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו [email protected]