למי שעקב, בשל כמה שמחות משפחתיות שבחסדי ה' ולשמחת מנהל סניף הבנק שלי התנקזו להן יחד באותו פרק זמן, שהיתי עם המשפחה בניו יורק במהלך כל חודש החגים.

מה אומר לכם? חיים ללא רדיו – קשה קשה !

"יש שם מידי הרבה דיבורים", "יש שם מידי הרבה פרסומות" ו"מיהו החסר טעם הזה שערך את המוסיקה בשעה הזו"? טרוניות רגילות ויום יומיות, לפעמים צודקות. אבל איך אפשר בלי רעשי הרקע הללו שמלווים את חיינו כאן בארץ באופן צמוד כל כך
האמריקאי הממוצע חי לו את חייו עם דיסק או שניים ברכב. המשוכלל יותר מחבר נגן מוסיקלי ומקבל אסופת שירים שינוגנו באופן רנדומלי, ללא נושא או קו מסויים. בבית אין מכשיר רדיו כלל, אולי נגן שמופעל באמצעות הטלפון הנייד כשהוא פנוי לכך.

וכך חווה לו האיש הגלותי אי שם בניכר את ימי הסליחות, עשרת ימי תשובה, ערבי חגים וחול המועד. סתמי, שגרתי ובמובן מסויים חסר טעם.

ואז מגיע הישראלי שרגיל לצאת לקניות בערב שבת ובין חנות חנות לקבל עוד כמה דקות של – שימי סגל, ישי לפידות, קובי סלע, וזה לא קורה. צודיק גרינוולד ממשיך לשיר כאילו כלום, ליפא ופריד חוזרים על אותו מערכון בדיסק של האסק, וכך מסתיים לו סיבוב הקניות של בוקר יום שישי.

הרב חנוך? איפה הרב חנוך שייתן לנו לחוש את פרשת השבוע כאילו הסיפור התרחש ממש למטה בחצר שבין הבניינים…

איך נכנס לשבת ללא האיחולים נוטפי העיזוז של בעל קולמוס הלב? האם אכן תהיה לנו – ג'ישמאק'ע, גיוואלדיק'ע, גההההויבנ'ע שאבעס קודש ללא רצועת הצהריים של יום שישי?

איזה מן ערב חג זה ללא כל המחרוזות הקבועות של "ושמחת בחגיך" של – אפרים מנדלסון, שלמה שמחה, חיליק פרנק?

יצא לי לחשוב על זה הרבה מאוד בימים הללו בחוץ לארץ. חשבתי על כך שאנחנו לא יודעים להעריך מספיק עד כמה הרדיו מרומם לנו את היום-יום ויודע לייצר לנו את מצבי הרוח החגיגיים ושבלעדיו הם ממש לא אותו דבר.

אפילו הפרסומות. איזה מן ערב חג שבועות זה מבלי שתנובה מחוררת לך את הראש? איך בכלל חוגגים חול המועד בלי הפרסומת של מוזיאון חיל האוויר בחצרים בשירת גברים בעלי קול גבוה…?

למדתי להעריך עוד יותר את הכלי הנהדר הזה, משרה האווירה ומעורר השמחה, הרדיו. ואת האנשים שיושבים וחושבים חודשים לפני, איך לשמח ולרומם לנו כל יום וכל תאריך מיוחד.

חזרתי לארץ, נכנסתי לרכב הדלקתי את הרדיו ואופסס נפלתי על יום התרמה. אז דחפתי את הדיסק פנימה.