תלמידיו של אריסטו מצאו אותו אוכל ארנבת חיה, בברבריות וגסות רוח, שאלו אותו תלמידיו, אריסטו! הגדול! הייתכן? כיצד?

ענה להם אריסטו: כאשר אני אוכל, אני לא אריסטו.

נאומים חוצבי להבות ואמירת מילים נבובות חסרות תוכן, אינם דבר חדש. פילוסופים ומנהיגים דמגוגים עשו זאת לאורך ההיסטוריה, והצליחו בתמרון מילולי, ללכת בין הטיפות בלי להתחייב לכלום, לא לערכים, ולא למעשים.

הצלחתם, אך ורק בפיהם, ברטוריקה מלהיבה, הם יודעים לשלהב ולהרשים, אך במציאות, מעשיהם סותרים את תוכן נאום חייהם. מילים לחוד ומעשים לחוד.

בשביל שהמילים יהיו מחייבות אנו זקוקים לשתי המידות העיקריות ביהדות: אהבה ויראה.

אהבה בלי יראה, חסרה משמעות, בלתי ניתן ליצוק תוכן של עשיה משמעותית ללא מידת היראה. והיראה בלי אהבה, חסרה תוכן, משמעות וקשר להקב"ה שציווה על המצוות.

האהבה היא המנוע ליראה והיראה מוציאה לפועל את חשקת אהבה.

נעשה ונשמע היו מילים מרגשות, חלומיות, מלהיבות, ויוצרות רושם ראשוני מרגש ומחבר. אבל השאלה הגדולה הייתה, האם יש למילים הללו כיסוי, האם ברגע האמת, כל איש מישראל ידבנו לבו, מכוח  הנעשה והנשמע. והאם למילים הללו יש משמעות מחייבת.

בהקמת המשכן, שלבנו וחברנו לראשונה את האהבה והיראה:

נעשה ונשמע היו מילים של מידת אהבה. עתה בהקמת המשכן, התנסו בני ישראל במידת היראה, האם היראה יכולה להוציא לפועל את אהבת האלוקים במילים שנאמרו בהר סיני, או שהמלל נשאר תקוע בהר.

להגיד מילים יפות ולהישאר חלש זה דבר קל. אבל התורה דורשת מאתנו, להיות בעלי אישיות חזקה ויציבה, לעמוד על שלנו ולהיות חזקים גם לאחר רגע ההתלהבות הראשוני.

גם בחיים אנחנו טובים בהבטחות לעצמנו, אבל ברגע האמת אנו לעיתים מתמלאים בחמלה עצמית שלילית, כזאת שמרחמת עלינו ולא נותנת לנו להוציא מעצמנו יותר.

על ידי מידת היראה, אנחנו נהפכים לגירסא היותר טובה של עצמנו. ונהפכים להיות חזקים יותר.

היהדות דורשת ומלמדת לשלב ולערות את כוחות הנפש זו בזו, וכך להתקדם ולהבנות נפשית ומעשית.

שבת  שלום ומבורך.

*נכתב על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין לפרשת תרומה מאמר א.*