הקב"ה מביא עננים, וגם מי שאינו איש-מקצוע יכול לראות שהעננים השחורים מלאים-וגדושים במים, אבל במציאות יורדות עלינו רק טיפות-טיפות, ואלו אינן ממלאות את החסר. הציבור מבקש לדעת במה ניתן להתחזק.

והנה, אם נשים לב כמה טילים ופגזים משוגרים לעבר ארץ ישראל, וכמעט אף אחד מהם אינו פוגע באיש. זעיר-פה, זעיר-שם, אבל מכל ריבי-רבבות הטילים וכלי-המשחית החודרים לארץ, לא נרשמות פגיעות בנפש, וגם הנזקים בממון מועטים מאוד.

הרי מדובר בנס עצום ונורא! ומי אינו זוכר את מלחמת המפרץ שבה נורו ע"י סדאם חוסיין עשרות טילים לארץ ישראל, ואף אחד לא פגע באיש (מלבד טיל אחד שנורה בליל שבת ופגע מחלל-שבת אחד), עד כדי כך שאנשים החלו לחשוב אולי הטילים הללו עשויים מנייר… ובאמת אינם מסוגלים להזיק…

עד שבא טיל אחד ששוגר למחנה צבא אמריקני, והרג 28 חיילים אמריקאיים! או-אז הבינו הכל, שמדובר בטילים הרסניים מאוד, והיו אלה חסדי שמים שבנסי-נסים איש לא נפגע מיהודי ארץ ישראל.

וכאשר לא מודים להשם יתברך על הנסים שהוא עושה אתנו, הקב"ה אינו ממשיך את שרשרת החסדים שלו, ולא מוריד עלינו גשמים. והדבר דומה ממש, לילד שאביו עושה עימו הרבה דברים טובים, ואם הילד מרגיל את לשונו לומר 'תודה', האבא מתעודד מכך, וממשיך לעשות למען בנו. אבל אם הוא רואה שבנו מקבל את הטובות שעושים עימו כדברים מובנים מאליהם, הוא מפסיק לעשות איתו טובות.

זה המקום, אמר הרב שליט"א, להזכיר את דברי הגר"א על פרשת דוד וגלית. הנביא (שמואל-א' פרק י"ז) מספר, שכאשר גלית איים על ישראל, ושאול שאל מי יכול להילחם נגדו, הציע דוד את עצמו למשימה הקשה, ואמר: "רועה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדב, ונשא זה מהעדר".

והנה, ברוב הדפוסים כתוב 'שה מהעדר' אבל יש דפוסים בהם כתוב 'זה'. וצריך עיון, למה לא כתוב 'שה' אלא 'זה'? וביאר הגר"א, שדוד המלך הראה שהוא לובש בגד שנעשה מעורו של השה ההוא. דהיינו, שכדי לזכור את חסדי השם יתברך, עשה לו דוד המלך בגד מעור השה, ולבשו, וכך היה יכול לזכור תמיד את החסדים שנעשו איתו. ובזכות זה שהוא הודה לה' על כך, עזרו לו מן שמיא לנצח את גלית.

ראיה נוספת על החובה המוטלת עלינו לזכור את הנסים, ולהודות על כך להשי"ת, אפשר להביא מהרמב"ן האומר שמשה רבינו שהיה כבד פה וכבד לשון לא רצה לבקש מהקב"ה שירפאו, כדי שיוכל לדבר בכוחות עצמו אצל פרעה, ולא יזדקק לאהרן. ומדוע? – שהרי הסיבה שהפך לכבד פה היתה בדרך נס כמובא בחז"ל, ורצה משה לזכור תמיד את הנס.
ומכאן שצריך אדם לנקוט במעשים כדי לזכור את הנסים ולהודות עליהם, ואסור שֶיָמושו מאתו. סימנים יעשה להם, לזכרון לכל ימי חייו.

מצינו בחז"ל מספר דוגמאות שעשו חכמינו סימנים כדי לזכור את הדברים הטובים והחוויות הרוחניות. כל שעריו של בית המקדש היו עשויים מזהב, ורק שער אחד, שער ניקנור, מֵעץ. לשם מה? – כדי לזכור את מסירות הנפש שגילה ניקנור בשעה שהביא את העצים הללו לבניית בית המקדש.

כאשר הוביל את העצים בים, הגיעה רוח סערה ולא אפשרה לו לעבור. מספר קרשים נפלו לים, שעמד עדיין בזעפו. כשראה שרוח הסערה עומדת ליטול הימנו גם את הקרש האחרון, עמד וקשר עצמו בחוט לקֶרֶש ואמר 'אם תטלו ממני את הקרש, קחו גם אותי והטילוני לים', ובאותו רגע עמד הים מזעפו.

וכדי לזכור את מסירות הנפש הגדולה נקבעו העצים הללו בשערי בית המקדש. גם הבא ליטהר, מתחיל את טהרתו בבית המקדש משער זה, בו הוא מכניס את ידיו לראשונה. והכל מאותה סיבה.

אצל יצחק נאמר (בראשית, פרק כ"ז פסוק א') "ותכהין עיניו מראת". ושואלים חז"ל, מדוע לא ביקש יצחק מהקב"ה שירפאנו, וכי אין לו אפשרות לעמוד בתפילה ולבקש זאת? – מתרץ ה"אור חדש", שיצחק לא רצה להתפלל על כך, כי הסיבה שכהו עיניו היתה בגלל מסירות נפשו בעקידה, שכשאברהם אביו רצה לשחררו מהכבלים ולקחת את האיל שהיה אחוז בסבך בקרניו, כפי שציווה ה', אמר יצחק לאביו שילך קודם לראות אם האיל כשר להקרבה, או שמא בגלל הסתבכותו בסבך נפסל, ואז יצווה הקב"ה שוב להקריב את יצחק לעולה, ולא הסכים שישחררו מהכבלים שהיה עקוד בהם, כי שמא יש עדיין 'סיכוי' שיקריבו אותו על גבי המזבח.

ראו המלאכים כך, ובכו בכי רב, ומדמעות עיניהם נסתמאו עיניו של יצחק. כדי לזכור תמיד את מסירות הנפש הזאת לא רצה יצחק לבקש מה' שישיב לו את מאור עיניו. ראייה נוספת לכל האמור, היא מנעמן שר צבא ארם, שהצטרע, וכאשר אלישע אמר לו שילך לטבול בנהר, סירב בתחילה, ושכנעו אותו בניו שיילך, כי לא לחינם אמר לו הנביא כך. וכשהלך ונרפא – הפך לגר תושב, ואז ביקש מאלישע שיתן לו מעט אדמה הנמצאת מתחת לכסאו, והכל כדי לזכור את הנסים שאירעו לו בבית אלישע, ולא לאבד את הרשמים מהרגעים היפים שעברו עליו אז.

אם נזכור גם אנחנו את הנסים שעושה עמנו השם יתברך בכך שהטילים כמעט ואינם פוגעים באף אחד, ונעשה לנו ציונים וסימנים לזכור זאת, נזכה שהשי"ת יעשה אתנו חסדים נוספים, ויוריד עלינו שפע-גשמים עד בלי די.