"והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחכם מעשרותיכם ותרומת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'…השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך….."

על המילים "והיה המקום" אומר רש"י: 'בנו לכם בית הבחירה בירושלים'.

מדוע התורה לא מציינת במפורש שהמדובר הוא על ירושלים ?
מדוע ל"החביא" את ירושלים תחת המילים "המקום אשר יבחר ה' " ??

ואין המדובר בפעם אחת בלבד,
המילים "המקום אשר יבחר ה'" חוזרות על עצמם בפרשת 'ראה' פעמים רבות.
בכל התורה כולה הן מוזכרות עשרים ואחת פעמים, כשמתוכן שמונה עשר פעמים בפרשה שלנו.

א"כ שוב וביתר שאת, מדוע נמנעת התורה לציין במפורש שמדובר על ירושלים ?
מדוע המילה "ירושלים" אינה מוזכרתה בתורה ?
מדוע לציין את ירושלים רק ברמז ?

הרמב"ם במורה נבוכים כשמדבר על ירושלים כותב:
'ואין ספק אצלי שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים שאברהם ציווה אותם שיהיה זה בית עבודה…'.

א"כ, אם כולם יודעים זה מכבר שמדובר על ירושלים, מדוע לא לציין זאת במפורש ??

השבוע כשטיילתי עם משפחתי באחד הנחלים בצפון,ניגשו אלי מספר בחורי ישיבה וביקשו שנצטרף אליהם לתפילת מנחה.
הסכמתי בשמחה.
שליח הציבור המיועד פנה אל חבריו ושאל
' לאיזה צד מתפללים?', הוא לא היה בטוח באיזה כיוון נמצאת ירושלים.

כמנהגם של יהודים, החלו להישמע מגוון דעות..
שמתי לב ששנים מהבחורים ניגשו לעבר העצים שהיו פזורים מסביב והחלו להביט עליהם במבטים חודרים.
הם התבוננו היטב במספר עצים ואז חזרו לחבריהם ,הצביעו בהחלטיות לכיוון מסוים
והתפילה החלה.

לאחר התפילה נגשתי אל אותם בחורים, הסתקרתי מה "לחשו" להם העצים.
מה ראיתם בעצים,שאלתי
והם.. ענו לי בפשטות,
בגמרא כתוב שהאזוב שגדל על העץ, גדל תמיד בצד צפון, כי שם קיימת הלחות הכי גבוהה.
אז חיפשנו את האזוב…

במשך אלפי שנים יהודים מתפללים לכיוון ירושלים.
במשך אלפי שנות גלות,מכל קצווי העולם, היהודי מכוון את עצמו שלוש פעמים ביום,בכל אחת מהתפילות, כלפי ירושלים.

חז"ל כבר אמרו בגמרא במסכת ברכות וכך נפסק להלכה:
"היה עומד בחוץ לארץ – יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל.
היה עומד בארץ ישראל – יכוון את לבו כנגד ירושלים.
היה עומד בירושלים – יכוון את לבו כנגד בית המקדש.
היה עומד בבית המקדש – יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים."

היהודים במשך אלפי שנים לא רק התגעגעו לירושלים, הם הציבו את עצמם בירושלים.
בכל תפילה כשאנחנו מכוונים את עצמנו לירושלים, אנחנו שם.

בגמרא במסכת ברכות נאמר:
"אמר רבי חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות".
ומסביר הרמב"ם שהסיבה היא "כדי שיצייר בדמיונו שהוא כנגד ירושלים".

כדי להימצא בירושלים לא חייבים להיות נוכחים בנקודה הגאוגרפית שנקראת "ירושלים".
גם מי שמכוון את עצמו וליבו ;נחשב שהיה נוכח במקום.

למה התורה לא מזכירה את ירושלים במפורש ? למה תחת המילים "המקום אשר יבחר ה' " ?

כדי לרמוז לנו שירושלים יכולה "להימתח".
אפשר וצריך להימצא שם דרך הלב,מכל מקום בעולם.
אם היה נאמר בתורה "ירושלים" כשם מקום,אולי היה נדמה שמי שלא נמצא שם פיזית, לא יכול להאחז בה.
כי "ירושלים" כשם מקום, כציון נקודה על המפה,מחייבת הגדרה של גבולות ברורים כמו כל המוכר לנו ממציאות היום יום.
אם המקום מצויין תחת השם "ירושלים" אזי יש לה מקום מוגדר, ורק שם מי שנמצא בתוך אותם גבולות, נמצא בירושלים.
לכן בחרה התורה לכתוב "המקום אשר יבחר ה'",
לכן בחרה התורה "להחביא" את השם "ירושלים" תחת המילים "המקום אשר יבחר ה' ",
כדי להורות שירושלים היא אינה דוקא גבולתיה הגאוגרפים.

מכל מקום בעולם היהודי מניח את עצמו בירושלים.
היהודי מעולם לא התנתק מירושלים, הוא נמצא שם כל יום.

כולם מכירים את הסיפור המפורסם על נפוליאון שראה בתשעה באב קבוצת אנשים יושבת על רצפת בית הכנסת, ולאור נרות מקוננת בבכי.
מתוך סקרנות למראה הבלתי שגרתי, שאל נפוליאון לפשר הבכי והנהי. התשובה שקיבל הייתה שמדובר ביהודים שמתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש.
נפוליאון המופתע שאל מתי התרחש החורבן. "לפני 1,750 שנה, ואנחנו מצפים ומייחלים לחזור ולראות אותו בתפארתו", ניתנה לו התשובה מאחד היהודים.
ברגע של הארה הגיב נפוליאון ואמר: "עם שאינו שוכח את עברו, ומצפה לחזור לימי גדולתו, תקוותו תתגשם".

נפוליאון אמר את דברו כאשר ראה את היהודים בתשעה באב.
נראה לי שאם היה מסתובב ב"בין הזמנים" בנחלים בצפון, הוא היה מגיע לאותה מסקנה.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.