המדרש מבאר על הפסוק 'וירא ישראל את היד הגדולה' כי עם ישראל ראו היד של מרים הנביאה, כאשר שלחה את ידה לתיבת משה הרחוקה, ונעשה נס וידה התארכה. כפי שמרים עשתה מעשה קטן והקב"ה המשיך ועשה מעשה גדול, כך למדו עם ישראל מהמעשים הקטנים הללו: מלקיחת הגדי, משחיטתו ומרוח דמיו על מזוזות הבתים, ובמעשה הגדול יותר בקפיצה לים סוף.

לפי המדרש אנו למדים כי יציאת מצרים אירע בשלבים, השלב הראשון הוא מעשה קטן של לקיחת גדי המסמל את עבודת האלילים של מצרים, ובמעשה זה להראות עוז ותעצומות בנפש היהודית.

השלב השני הוא שחיטת הפסח ומריחת דמו על המשקוף ושתי המזוזות, במעשה זה סימנו ישראל את המחסום לשליטת מצרים ברוחם נפשם ומחשבתם.

המעשה השלישי הוא האומץ לקפוץ לים סוף.

אם נרצה, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מלמדים אותנו דרך חיים להתמודדות באתגרים שונים בשלושה שלבים:

א. לעשות מעשה קטן, כמו שעם ישראל לקח גדי עיזים.

ב. לחסום את הכניסה של מי ושל מה שנותן תחושות שליליות,. לבנות עצמאות יהודית, כפי שעם ישראל מרח את הדם על המזוזות וסימן את פנימיות הבית, כמקום ללא שליטת מצרים שנתנו להם תחושת עבדות. כך במעשה מריחת הדם עם ישראל הפף את עצמו מעבד ליהודי.

ג. רק לאחר שעם ישראל עשה מעשה והחוסן הפנימי נבנה, היה ניתן לומר לעם ואנשים שרדו בהם בפרך, אפשרי לכם לעשות מעשה גדול: "דבר אל בני ישראל ויסעו" לקפוץ לתוך ים סוף, ולזכות לנס אלוקי ששודד מערכות טבע ויוצר יש מאין, יבשה בתוך הים.

קריעת ים סוף הוא אכן נס אלוקי, אבל הוא החל במעשה קטן, כאשר כל יהודי לקח גדי לשחיטת הפסח, ובכך בנה לעצמו עצמאות יהודית קטנה, שהובילה אותו לעוצמה גדולה יותר.

גם אם נדמה לאדם כי יש מחיצות וגבולות שהוא לא יכול לפרוץ, או קושי אחר שכביכול לא בשליטתו, קריעת ים סוף מלמדת אותנו כי הוא יכול להתגבר ולצלוח כל מהמורה בשלושת השלבים: 

א.צעד קטן. 

ב.חסימה של כח השלילי.

ג. להביט אל הצעד הראשון לשאוב ממנו השראה של בטחון בה', ולהתקדם אל עבר הצעד השלישי, בדרך זו ניתן לזכות לסייעתא דשמייא גדולה.