דפיקות רמות נשמעו בדלת הבית…

משפחת אברהם הייתה משפחה טיפוסית למדי, לא רגילה לדפיקות במיוחד בשעת ארוחת הערב שאמא עסוקה בלמזוג לילדיה הרביעייה במספר, את ארוחת הערב..

אבא רץ אל הדלת מסתכל בעינית, ורואה אדם לא מוכר..

פתח את הדלת… והנה רואה לפניו מחזה שלא האמין שיראה..

אברך.. שעד לפני 3 שנים למד אצלם בכולל, אוסף צדקה לכלכלת משפחתו.

"משה"…

"מה קרה לך"?!

סגר אבא את הדלת, והביט בפניו של משה..

"הכל בסדר", אחי היקר מה קרה?

משה הביט בפני חבירו משכבר הימים סיפר לו את סיפורו, וכך אבא יוסי נכנס הביתה כעבור שעה ואמר לאשתו את המשפט הבא:

"כמה צריכים להרגיש את המועקה של השני… את לא יודעת כמה"…

למה אבא יוסי התכוון?

בפרשת השבוע אנו מוצאים את ציווי התורה בעניין הלוואה וכן גם להלוואה בריבית עקב אי עמידה בפרעון (כב,כד): אם כסף תלווה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך",

ישנו דבר הצריך ביאור – מהו את "העני עמך", מהו ההקשר בין הלוואת כספים סתמית בצהרי היום לחבר מהכולל/עבודה/ בן משפחה, לעניים?

מבאר רש"י הקדוש וז"ל: "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני".

אם חברך נתקע חודש אחד בתזרים מזומנים לכלכלת משפחתו ואתה מלווה לו ומוציא אותו מהבוץ, תסתכל בעצמך כאילו אתה אין לך, כאילו אתה מבקש, כאילו אתה גם לכאורה "ממרום מעמדך", צריך כסף לסוף החודש, כאילו אתה עני…

מה מונח בזה? מה זה ההרגש הזה?

ברעיון זה ביאר ר' שמחה זיסל זיו זצ"ל, "הסבא מקלם", הנודע בספר "אור רש"ז" (מאמר רפ"ז) וזה לשונו:

"שהכתוב נותן עצה לאדם שאל יתעצל להלוות, כי טבע האדם להתעצל בזה, ואמר הכתוב הוי מסתכל כאילו אתה עני, האם היה טוב לפניך שיתעצל המלוה, כן לא תהיה אתה עתה מתעצל להלוות, הרי מבואר להדיא (במפורש) כי הכתוב מצווה לקרב הדבר אל החוש כאילו אתה עני, ואז יקל לך מעשה ההלוואה.

ומעתה, אם בדברי העולם שיש לאדם הרגש, יש לאדם לקרב אל החוש כדי שיעשה עליו רושם הרצון להועיל, בדברים שאין לאדם הרגש, כמו "עניין המיתה", ומכל שכן מה שאחר המיתה השכר והעונש המופלג, אשר אין לאדם שום הרגש בהם בחיים, אין עצה לאדם שיעשה עליו השכר והעונש רושם, אלא רק על ידי ההתקרבות לחוש, לצייר בלבו עמוק ציור אמיתי כמה קשים ומרים כל כך, יסורי הנפש על אחת כמה וכמה מי יכילנה ומי ישאנה, ויאמר האדם לנפשו הנצל כצבי מיד, ומה נעמו הדברים "יזכיר לו יום המיתה" פי' לו לעצמו (בלבד).

הרי זה ממש עצת הכתוב את העני עמך, הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה העני, מזה לקחו חז"ל עצתם "יזכיר לו יום המיתה" לעצמו לו. היוצא מדברינו בעליל, כי אי אפשר להבין היטב לאשורו שום דבר שכלי רק על ידי ההתקרבות לחוש. וזו הערה לכל המדות, לצייר כאילו הוא זולתו וזולתו הוא…

והדברים נפלאים.

שאני פוגש חבר, שבא אלי, ובוחר לתנות בפני את צרתו, כמה קשה לו הפרנסה, כמה הוא מתפלל ואין לו כל כך חשק בתפילה, בעיות בחינוך הילדים וכו'.

ישנם שני אנשים:

האחד, יבחר לשמוע, ולהנהן בראשו לאות השתתפות, כאומר: "אני ממש מבין לליבך"…

השני, יבחר לשמוע, אבל כדרכם של אנשים שעברו בחיים דבר או שניים, ינסה לעזור ולתרום מניסיון החיים האישי שלו…

אך בא הסבא מקלם ומחדש ע"פ דברי רש"י הקדוש, כשאתה מלווה לאדם כסף, בשביל לסגור את החודש תרגיש כאילו אתה שווה בפניו לבעייה שלו, כאילו לך אין את הכסף לשלם עכשיו את שכר הלימוד של הילדים בגנים, לחוש את השני וזו כוחה של הזדהות, וזו הסוד שיש במצוות חסד, שאתה עוזר למישהו תרגיש כאילו אתה עומד במקומו…

ומה נפלאה הנהגה זו שמלמד אותנו "הסבא מקלם" כמה אנחנו צריכים לפתח בעצמנו את החוש החשוב והנפלא הזה, של להרגיש את השני ולחוש את בעיותיו ומצוקותיו…

במיוחד בשבת זו שהיא השבת האחרונה של ימי השובבי"ם לשנה זו, שבת שמסיימת את הימים הקדושים הללו, נשאב ממנה הרבה כוחות, שאיתם נוכל לעזור בכל הכוח לכל הסובבים אותנו…

ואיך אפשר באמת לחוש את השני ברמ"ח אברים ושס"ה גידים?

על זאת נוכל ללמוד מהגאון העצום ר' שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל (פלא דורש, ח"ב, עמוד תקעד) בכל חג הפסח היה הגאון מסייע בכל מאודו למשפחות מרובות ילדים של אברכים ובני תורה, לא בסלי מזון, לא בבגדים לכל המשפחה, זה כבר תפקידם של ארגוני החסד, בכל שנה היה מחלק כרטיסים לגן החיות התנכ"י בירושלים…

ששאלו אותו:

"הרב, מדוע כרטיסים בדווקא לגן החיות"?

תשמעו את התשובה המטלטלת כל לב:

"המשפחות הללו, הנזקקות לסיוע, אין להם תקציב לקחת את הילדים לבילוי בימי חול המועד. הילדים הללו ישובו אחרי החג לבית הספר, וישמעו את כל החברים שלהם מספרים כיצד הם בילו בחול המועד. זה נסע לטיול וזה הלך ל'לונה פארק' וליבם יחמץ, כי הם ישבו כל הימים בבית. עכשיו גם הם יוכלו לספר שהיו בגן החיות..

איזו גאונות נפלאה במידות!!! ומעל הכל איזו חשיבה על הזולת.

שנזכה ללמוד לפחות אם לא במקצת, לפחות ברסיסים קטנים.

–

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים. וחודש טוב ומבורך.

–

המאמר מוקדש לרפואת כל חולי הקורונה בארץ ובעולם לרפואה שלמה בקרוב ממש.

וכן לרפואת: בני יקירי יונתן בן ספיר רעיה הי"ו. יצחק מרדכי בן רחל הי"ו. ישראל בן תהילה תחי'. בתושח"י.