-אסור לדבר בשעת התפלה –
לאחרונה יש דבר שפרוץ [אפילו בתוככי מחנינו של שומרי תורה ומצוות והחרדים לדבר ד'] והיינו – הדיבור של חול בבית הכנסת [כידוע שדיבור של חול אסור בבית הכנסת אפילו לא בשעת התפלה] וכמו שיבואר לקמן בס"ד שהדיבור בבית הכנסת מעכבת את קבלת תפילותינו ר"ל ובפרט הדיבור בשעת התפילה… ואולי מחמת עוון חמור הזה כבר עבר קציר וכלה קיץ ועדין לא נושענו, ואנחנו עדיין בתוך הגלות הנוראה והאיומה, בתוך ים של צרות יסורים ומכאובים. וע"ז כתוב שו"ע או"ח ס' קכד ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו. וכתיב: "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" – ומפרש הזוהר הקדוש, ד' ילחם בשבילכם, מתי? רק כאשר אתם תחרישון בעת התפילה!

העבודת ישראל זיע"א כתב דברים נוראים בעניין זה וז"ל: השח בעת התפילה גורם שלא יקבל הקב"ה את תפלת "כל" המתפללים באותו בית הכנסת, ונמצא שהוא מזיק בידיים וחב לאחרים. נמצינו למדים שהפירצה הנוראה שהתפשטה בהרבה בתי כנסיות שמרבים בדיבורים אסורים זהו אבי אבות הנזיקין, ודינא דגרמי שתפילותינו לא יעלו לשמי מרומים ח"ו, אוי לאוזנים שכך שומעות!

הט"ז כותב: המדבר בעת התפלה מחלל שם שמים ואסור לצרפו למנין. והשוטים המדברים בתפלה גדול עונם מאוד, וחלילה להצטרף עם פושעים כאלו כשאין מנין זולתם ט"ז או"ח סימן נ"ה סוסק"ד.

ובס"ד נציין כמה סיפורים ומאמרים מצמררים מיוחדים בנושא כאב זה בתקוה שיהיו לתועלת וחיזוק לכלל ולפרט. חלק מהדברים לקוחים מדברי קודשו של ה'חתם סופר' [דרשות, ח"ב עמוד שט] וז"ל: הקב"ה ברחמיו וחסדיו השאיר לנו 'מקדש מעט' – בית הכנסת ובית המדרש, אם אנו נוהגים בהם קודש אזי הם עתידים לקבוע בארץ ישראל מגילה כט. ויש להם גם עתה קדושת ארץ ישראל והתפילות נשלחות לשער השמים. אך אם ח"ו אנו נוהגים בהם בזיון ומדברים בהם דברים בטלים, אז ההבל של הדברים בטלים שהוא 'טמא', מאפשר לשר של חוץ לארץ להתלבש בו, והוא [שר זה] גם נעשה בעל הבית בבית הכנסת רח"ל, ומקבל התפלות ומכניסם אל החיצונים, והוי ליה כעובד עבודה זרה … עכ"ל

הצל"ח כתב [דרוש כ"ג לשבת שובה] וז"ל: מי שיש ביהכנ"ס בעירו ואינו נכנס [להתפלל] נקרא שכן רע, ואף אם מתפלל באיזה בית [ואפילו במנין], אינו דומה לתפילה בביהכנ"ס שהוא 'מקדש' והקב"ה מצוי בו, לתפילה בבית שחסר כל מעלה! וכשאדם נכנס לביהכנ"ס יצה"ר נעקר מלבו ודומה לקדושת ארץ ישראל, והתפילה עולה למעלה במסילה העולה בית א-ל, כי השר [הרע] אין לו שליטה על אוויר ביהכנ"ס.

ומסופר מעשה נורה שפרצה שריפה בב' ניסן תשכ"ו בבית מדרשו של האדמו"ר רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע שנסתלק בב' ניסן תשכ"ח וכל הביהמ"ד שלו נשרף כליל, מלבד חדרו של הרבי ז"ל [מנהגו בקודש היה להתפלל לבד בחדרו הסמוך לבית המדרש ביחד עם הציבור] ואף דלת החדר נשרפה, אבל רק בחציה החיצון שלצד ביהמ"ד, ובחציה הפנימי לא שלטה האש. באותו יום שוחח עמו ידידו האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבאיאן זי"ע לנחמו על האבידה הגדולה, בתוך הדברים שאלו הרבי מבאיאן האם גם חדרו ניזוק מן השריפה? אמר לו הרבי מסקווירא, שחדרו לא ניזוק במאומה, ומיד הוסיף לו הרבי מסקווירא הרי שם לא דיברו בחדרו מעולם בעת התפילה …

פעם שאלו את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל אם להלכה ולמעשה מותר לצעוק ולבייש מי שמדבר באמצע התפילה וכמו שנפסק בשו"ע: או"ח קכד ז' לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו', נענה לו הגרש"ז ז"ל באם תראה חלילה רוצח לפניך – האם גם אז תשאל שאלה כזאת? … והתשובה מובן מאליו שחייבים לצעוק עליו.

והנה ידוע מעשה נורא שהיה בעיר אוסטראה כמה שנים בטרם הגיע המהרש"א זצ"ל לכהן פאר כמרא דאתרא שם, ושימש אז אחד מחכמי הדור כרב העיר, בימים ההם פרצה מגיפה נוראה בעיר ומדי יום ביומו היו מתים בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים רח"ל. לנוכח 'עת צרה היא ליעקב' גזר הרב שיתכנסו כל תושבי העיר לביהכנ"ס בצום ותענית, ויתפללו אל ד' לקרוע ולבטל את הגזירה הנוראה, ובד בבד ביקש מכל בני הקהילה שאם יודעים הם על אחד מבני העיר שהרע מעשיו וחושבים שמא בעטיו באה עליהם הרעה הזאת, יבואו להגיד לו, כדי שיוכל לתקן את הצריך תיקון ועי"ז ישוב חרון אף ד' מעליהם.

בלילה ההוא באו שני אנשים אל בית הרב, וסיפרו לו שפלוני היושב לצידם בבית הכנסת פסק לאחרונה מלבוא לביהכנ"ס, ועל כן התחקרו אחר מעשיו ויראו שבחצות הלילה הוא קם משנתו ומדליק את הנר בעששית ויוצא לבדו אל היער הסמוך, ומסתמא עושה שם דברים ומעשים אשר לא יעשו, ומי יודע אם לא בגינו סובלים כל אנשי העיר. הודה להם הרב, אלא שהוסיף לומר, שעדיין היהודי בחזקת כשרות עד אשר יתבררו הדברים לאשורם, ועתה אין כאן אלא ספק דלמיחש מיבעי, וכעת צריך לברר את מעשיו עד תומם. ויצוו הרב על האנשים שבלילה הבעל"ט כשישמעו קול רעש קימה מביתו יבואו לקרוא לו והוא ילך יחד עמם אחרי האיש לבדוק מה מעשיו במעמקי היער.

ויהי בחצי הלילה כששמעו השניים ש'החשוד' קם כדרכו ממיטתו מיהרו לקרוא למרא דאתרא שהגיע תיכף לשם, וילכו שלשתם אחריו ונכנסו בעקבותיו בעובי היער בחושך ואפילה, בתוך כדי הילוכם התחילו השנים לרעוד מרוב פחד, וכששיניהם דא לדא נקשן בקשו מהרב שיניח להם לחזור לביתם כי מפחדים המה להמשיך בדרך סכנה זו, אך הוא נזף וגער בהם על שאינם מסיחים דעתם מצרכי עצמם כאשר חיי כל בני העיר נתונים בסכנה גדולה, ואיך לא יחרפו נפשם עבור אחיהם להצילם ולפדותם מבאר שחת בדרישה וחקירה על מה עשה ד' ככה להענישם במגיפה כזאת, ואכן, השניים התחזקו ברוחם והמשיכו ללוות את רבם אחרי האיש. עד שהגיע האיש למחוז חפצו ועמד מלכת, עמדו גם השלושה במרחק מה והנה הם שומעים ש'החשוד' התחיל בעריכת תיקון חצות בבכיה נהי ויללה על חורבן בית המקדשינו, ולפליאתם שמעו עוד קול אחר הבוקע ועולה בבכי עמו יחד, וכה ישב ובכה לזמן מה.

אח"כ שב על עקבותיו ויצא מן היער, בצאתו מן היער עיכבו הרב וגילה לו שעקב אחריו מפני החשש, אך עתה ברור לו שצדיק גמור הוא ורק הסתיר את מעשיו מעין רואים, אולם שאלה אחת לי, של מי היה הקול שבכה עמו יחדיו, בתחילה לא רצה ה'צדיק נסתר' להשיב על השאלה, ורק אחרי שגזר עליו הרב בגזירת מרא דאתרא שיגלה לו, נענה וגילה שזה היה קולו של ירמיה הנביא, כי זה לו עידן ועידנים שהוא עורך כאן 'תיקון חצות' וגרם בזה נחת רוח עצומה בשמים ממעל, עד שגמרו לשלוח אליו את ירמיה הנביא שהיה מקונן בימי החורבן לבכות גם היום יחד עמו על חורבן בית מקדשינו ותפארתנו.

כשמוע כן הרב התחנן אליו הרב – שירחם על בני העיר ויפעל לביטול המגיפה, שהרי יש לו עסק בנסתרות ובידו לשאול את ירמיה הנביא על מה יצא הקצף, ואיך הוא מעלים עיניו מצרותיהם ואינו פועל להשיב חרון אף ד'? נענה הצדיק נסתר והשיב, שיבוא מחר בבוקר לבית המדרש ושם יסביר להם הכל. מיד מיהרו שני האנשים שליוו את הרב להודיע לכל בני העיר, שבבוקר בשעה היעודה חייבים כל תושבי העיר להתאסף בביהמ"ד ושם ישמעו את סיבת הגזירה הנוראה המרחפת עליהם ובמה עליהם לשפר מעשיהם.

ויהי ממחרת הגיעו כולם לביהמ"ד אך האיש בושש מלבוא, לפיכך ציוה הרב שיתחילו להתפלל פסוקי דזמרה, לא עבר זמן רב והנה נכנס הצדיק הנסתר עטור בטלית ותפילין וכל מראהו אומר קדוש קדוש, וכאשר ראו אותו המתפללים התעלפו כמה מהם על מקומם, ונפלה במקום בהלה גדולה. אחר התפילה ניגש אליו הרב ותמה בפניו מה גרם לאנשים להתעלף, השיב האיש 'הלא עטור אני בתפילין ומקרא מלא דיבר הכתוב [דברים כח-י] וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך…' תמה הרב ושאל, גם שאר המתפללים היו עטורים בתפילין, ומדוע רק התפילין של מע"כ הטילו מורא ופחד גדול כ"כ … ויען הצדיק ויאמר, שלא נאמר 'ויראו ממך' אלא למי שנזהר בהם כראוי שלא להסיח דעת ולא להשיח בהם שיחה בטילה.

המשיך הצדיק ואמר, גם תדעו שעל כל בני העיר ליזהר בכבוד בית הכנסת ולא לשוח שם דברים בטלים ובפרט בעת התפילה, וזוהי סיבת המגיפה שתקפה את העיר… על שמשיחים בשעת התפילה ללא חת, ואכן, רק מחמת זה הפסקתי באחרונה לבוא לבית הכנסת שבכאן. אמנם, אם תקבלו עליכם מהיום והלאה להיזהר באיסור זה, אז לא ישמע עוד שוד ושבר בגבולכם, וכך הוה, שתיקנו תקנות קבועות שלא לדבר בביהמ"ד, והמגפה נעצרה. לימים חרטו על כותלי ביהמ"ד לדורות עולם את כל סיפור הדברים כהווייתו, ואיך ניצלו מן המגיפה על ידי שקיבלו על עצמם להשגיח ולהקפיד ביותר שלא לדבר בעת התפילה, ובכל עת שהגיע אורח לבית הכנסת שלא ידע מגודל הקפדתם שלא לדבר בביהכנ"ס ובפרט בעת התפילה היו המתפללים מוליכים אותו אל הטבלא ומבלי שיפסיקו בדיבור הראוהו את הכתוב בטבלא, וישמחו כי ישתוק.

הנה דברי ראב"ד מדעברעצין ז"ל [שו"ת באר משה ח"ז ס' קח] וז"ל אספר מעשה נורא שאני בעצמי הייתי עד רואה לזה, ועדין ארכבותי דא לדא נוקשות בהעלותי על ליבי. פעם דרש אאמו"ר הגה"צ זצ"ל דרשה גדולה בש"ק בעניין עניית אמן, ואמן יהא שמיה רבא, ובתוך הדברים הזכיר מליצת רבינו הרמ"ק זצ"ל שהר"ת של שתיקה יפה בשעת התפילה הם אותיות "שיבה" ומי שנזהר בדבר ועונה אמן ואמן יהא שמיה רבא זוכה לשיבה טובה, ואמר שמכלל לאו אתה שומע הן {אבל אינו רוצה להוציא מפיו מה הכוונה להיפך…} ולמחרת בבוקר היה רעש גדול בביהכנ"ס, כי אחד מי ששמעו דרשתו סיפר שבאותו הלילה חלום שעומד לפני בית דין של מעלה [והרגיש שהוא בחלום, והבין שכוונתם להשאיר נשמתו למעלה ושלא יקיץ משנתו חס ושלום] והתחנן לפניהם שעדין הוא לא הגיעה לשנות 'שיבה' ולמה יקנס בדין קשה להחזיר נשמתו לבוראו בגיל צעיר כזה? והשיבו לו הבי"ד של מעלה, משום שהוא שח שיחה בטילה בתוך התפילה ולא ענה אמן, ואמן יהא שמיה רבא.

הוא השיב לפני הבי"ד של מעלה שהוא לא ידע מחומר האיסור, ואז התרגז עליו אחד מיושבי הבי"ד, ואמר לו, איך אתה אומר כזה דבר, והרי הרב שלכם דרש בשבת זו מענין זה, ואמר בשם הרמ"ק שהשותק בביהכנ"ס ועונה אמן, ואיש"ר זוכה ל"שיבה" ומכלל לאו אתה שומע הן… ואתה עצמך היית בדרשה זו, ואיך אתה אומר שלא ידעת מחומר הענין? אז הבטיח האיש לפני בית דין של מעלה שילך ויודיע לכל בני הקהילה מה שנעשה עמו ויזהירים על כל ענינים חמורים האלו. רק אז יצא נקי מלפני הבית דין של מעלה ויהי לחרדת אלוקים, עכ"ל

מעשה שהי' באחד, ששנים רבות לאחר נישואיו לא זכה להיפקד בפרי בטן, וכל פעולותיו והשתדלויותיו עלו בתוהו, ויהי כאשר כלו כל הקיצין נכנס אל חדר רבו ופרץ לפניו בדמעות שליש ואמר כי אינו יכול לסבול יותר צער זה להיות ערירי, נענה רבו ידעתי כי לא באת אלי אלא מפני שאני רבך, אך זאת אשאלך, אם אגלה לך שמו של צדיק אחד שכל ברכותיו מתקיימות – האם תלך אליו להתברך מפיו? ויען האברך, וודאי שכן.
אמר לו הרבי יש הבטחה מצדיק אמת מהדורות הקודמים, וזה ה'תוספות יום טוב' שאמר, שהשומר פיו ולשונו מלדבר בעת התפילה יזכה לראות בנים חיים וקיימים וכן תיקן בזמן הגזירות בשנות ת"ח ות"ט להוסיף 'מי שברך' לומר כל ש"ק לאחר קריאת התורה בצפרא דשבתא [מומלץ לקרוא המי-שברך מהתחלה עד הסוף] ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בשעת התפילה יזכה להתברך בהרבה ברכות, וביניהן שיזכה לראות בנים חיים וקיימים, למותר לציין שהלה עשה כהוראת רבו ואכן נולדו לו תאומים לתקופת השנה, לימים אמר האברך, שבחייו עשה הרבה 'טיפולים' שונים וקשים, אך 'טיפול' זה היה הקשה שבכולם… ואכן לא בכדי מתאמץ היצה"ר להכשיל את האדם בזה, כי הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם .

העיקר לדעת שיזהר גם הוא בעצמו שלא לעבור על האיסור החמור, כי א"א שהוא יזהיר את אחרים או אפילו רק את בניו הקטנים והם יראו שהוא עצמו עומד ושח דברי הבל וריק באמצע התפילה. וחייבים לזכור שכל השח בעת התפלה הרי הוא מחלל שם שמים ח"ו.

ידוע מליצת העולם, כי פעם עמדו אב ובנו הנער שהיה כבן י"ג שנה ויום אחד, אמר האב לבנו, הנה בס"ד בזה הלילה הינך נעשה 'גדול' ותכנס ללגיונו של מלך בקבלת עול תורה ומצוות… מהיום עליך לגשת לכל 'תפילה' כראוי וכיאות, לעמוד במקום אחד ולהתפלל מילה במילה בכובד ראש, וחלילה מלשוח שיחה בטילה באמצע התפילה… שמע הבן, סבר וקיבל … בהגיעם לביהכנ"ס וכבר החל החזן בהתלהבות קודש 'הודו לד' קראו בשמו'… והנה רואה הבן שאביו עדיין מדבר כל מיני שטויות עם 'חבריו' ל"ע … ניגש הבחור הבר מצוה אל אביו ושאלו, כבוד אבי מורי שליט"א, מתי יחול יום 'הבר מצווה' שלך???…

ידוע ומפורסם שכ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב [ב"ב] זצוק"ל, היה מאוד מקפיד בבית מדרשו ובכל בתי המדרש של חסידיו, שישמרו על שתיקה מוחלטת בשעת התפילה וקריאת התורה, דהיינו מהתחלת התפלה עד לאחר אמן האחרונה אחר קדיש האחרונה, ואף העמיד שומרים מיוחדים שתפקידם היה לגעור בכל מי שהעז לדבר בשעת התפילה, כשהוא מורה להם מפורשות שינהגו ללא משוא פנים, ולא יעלימו עין גם מאנשים נכבדים ונשואי פנים שמדברים בשעת התפילה. הרבי מלעלוב גם העיד שבקהילתו נהגו להיאבק במחלה הארורה ר"ל על ידי המניעות משיחה בשעת התפילה, ואף הורה לכתוב על גבי ארון הקודש שבבית מדרשו את הממרה: "שתיקה יפה בשעת התפילה" – ראשי תיבות 'שיבה' אות לכך שהשתיקה בשעת התפילה היא סגולה בדוקה ומנוסה לאריכות ימים ושנים.

מסופר שבאחת הפעמים נזדמן לבית מדרשו של אדמו"ר מלעלוב בבני ברק יהודי נכבד שהשתתף בשבת עליה לתורה [אויף-רוף] של חתן מקרובי משפחתו. אותו יהודי שראה את המודעות המזהירות שלא לדבר בשעת התפילה, חשב שמדובר בהמלצה בלבד, ובזמן קריאת התורה בין גברי לגברי השיח לפי תומו עם היושבים לצדו ה"י. ה'שומר' שמינה הרבי העיר לו בעדינות פעם ופעמיים, וכששב האיש לסורו הבהיר לו הממונה במילים נחרצות שאם יראה אותו מדבר פעם אחת נוספת הוא יחזיק בזרועו ויגרור אותו החוצה מבית המדרש תוך השפלה וביזיונות גדולים. נחרד האורח חרדה גדולה ושתק עד סוף התפילה.

אבל… לאחר התפילה ניגש האיש לרבי ז"ל והעיר על ההתנהגות הלא מקובלת של השומר שפגע בכבודו: "אומנם מבין אני שיש חשיבות רבה לעניין של הימנעות משיחה בטלה בשעת התפילה וקריאת התורה, אבל האם נכון היה לגעור בי בצורה כזאת ולפגוע בכבודי עד כדי כך?" השיב לו הרבי בחריפות רבה: "אילו היה לי מקל הייתי נותן אותו לשומר כדי שיכה את המדברים בשעת התפילה"

להלכה למעשה פסק הכף החיים [ס' קנא אות ח' בשם החיד"א] שמי שאינו יכול לעמוד בזה [וח"ו נכשל ומשוחח בשעת התפלה] עדיף לו שלא להתפלל בציבור, אלא ישב בדד בביתו ויתפלל ביחידות, ולא יחלל את מקדש אלוקים, והדברים נוראים עכ"ל. ובאמת כל הספרים הקדושים מלאים מחומרת עניין זה, ולא הבאנו כאן אלא מעט שמחזיק את המרובה וכמ"ש (משלי ט'ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח.

החכם שעיניו בראשו מבין שבכלל לא מדובר כאן באיזו חומרא או מעלה גרידא, אלא דבר זה תלוי בנפשנו ובקיומנו, של כל אחד שרגלותיו עמדו על הר סיני, כי התפלה היא בית חיינו וזהו עיקר עבודת האדם בעולם הזה, ושמירת הפה זה היסוד לכל עבודת ד' בחיי האדם.

ובפרט בתקופה כה קשה שגזירות נוראה שעוברת עלינו, כמו תועבות סדום, גזירת גיוס השמד, גזירת חינוך השמד "קרונה" וכו' ר"ל, ומחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, וכשל כוח הסבל, הן אמת שאין אנו יודעים חשבונות שמים, אבל פשיטא לן דע"י הדיבורים האסורים בבית מקדש מעט, ובפרט בזמן שהשכינה זועקת ואומרת "אם אב אני איה כבודי? ואם אדון אני איה מוראכם בביתי?"… ובודאי שמדה טובה מרובה היא. ועל כן החלש יאמר גיבור אני וכל אחד יקבל עכשיו על עצמו בקבלה גמורה בל"נ שלא לדבר בשום פנים ואופן בבית בקדש מעט, ובפרט בזמן התפלה!!! ואם הדבר קשה לו מאוד, אפשר בשלב הראשון לקבל על חלק מהתפילה ולאחר כך להוסיף עוד בקודש, ולהחריש עד סוף התפילה.

בְּאִגֶּרֶת הרמב"ן כתב: בְּכֹל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ וּבְכֹל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה וכו', וְהסר כּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת התפלָהּ… וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא עכ"ל.

בקשה מיוחדת מכל מי שקרא המאמר[שבודאי שנגעו לליבו, או חלקם לכה"פ] נא לפרסם את הדברים ברבים, או אפילו רק חלק מהדברים הנ"ל, או שישפיע לפחות על יהודי אחד או שנים שיקבלו על עצמם את זכות השתיקה בבית מקדש מעט, הן בשעת התפלה והן שלא בשעת תפלה, ושכרו כפול מן השמים.

וברצות השם יתברך כל אחד שיתחזק בעניין זה – ממילא יתקבלו תפילותיו במהרה בחסד וברחמים מרובים – ובזכות השתיקה יזכה בקרוב לפרסם את סיפורו על ישועתו, לזיכוי חיזוק הרבים, בענין השתיקה בבית המדרש ובית הכנסת, בעת התפלה, וגם לא בעת התפלה…

ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שבזכות השתיקה של דברים בטלים [בביהכנ"ס וביהמ"ד] נזכה ל-שיבה טובה, ופרנסה טובה, שלו' בית, בני חיי ומזוני, גזירות טובות, רפואות, ישועות ונחמות בקרוב, ולגאולה שלימה בב"א.