השבת קוראים את שתי הפרשיות האחרונות בספר במדבר: פרשת  מטות, מתחילה בדיני הנדרים ובהמשך מפורטות בה המלחמות שנלחמו בני-ישראל ערב כניסתם לארץ. פרשת מסעי, מגוללת את נדודי בני-ישראל בארבעים שנות המדבר ומפרטת את גבולות הארץ ומצוות הקשורות לארץ ישראל.

במסגרת חלוקת הארץ, מספרת התורה על בקשתם החריגה של בני השבטים 'גד' ו'ראובן' שלא להתנחל בתוך גבולות הארץ, אלא לקבל שטח מהצד המזרחי של הירדן, על מנת לנצל את שטחי המרעה הגדולים שיש שם לטובת הצאן והבקר הרב שהיה ברשותם. בהתחלה נוזף בהם משה על בקשתם, אולם אחרי דין ודברים מסכם איתם שיוכלו לקבל נחלה בעבר הירדן, רק לאחר שישתתפו ביחד עם כל העם במלחמה ובכניסה לארץ.

בסופו של דבר אנחנו לומדים שמשה אכן נתן את השטח בירדן לשבטים גד וראובן, וגם לחצי משבט מנשה. נשאלת השאלה: מהיכן הגיעו פתאום חצי שבט המנשה, שבכלל לא ביקשו לגור ממזרח לירדן? זאת ועוד: אם אכן הבקשה לגור מעבר לגבול היא מעשה שלילי, מדוע להכניס בעניין גם את שבט מנשה?!

התשובה היא שקלות הוויתור על הכניסה לארץ המובטחת, אכן לא מתקבלת בעין יפה, אולם עצם היציאה לחו"ל כדי לפעול שם ולהרחיב את גבולות הארץ- מתקבלת בחיוב. משה מטיל את המשימה דווקא על בני שבט המנשה, שידועים בחיבתם לארץ הקודש, כדי להדגיש שלא מדובר פה על ירידה לצרכי נוחות, אלא כחלק משליחות אידאליסטית שהופכת בסופו של התהליך גם את אתו חו"ל לחלק מארץ ישראל.