רכב או חרב

אזהרה: הטור שאתם עומדים לקרוא עוסק בנושא מכת 'תאונות הדרכים'.

אבל האזהרה אינה בגלל שאולי חלקכם לא יאהבו לקרוא את דברי הביקורת הכתובים כאן-ביקורת המופנית בעיקר כלפי האוחזים בהגה בביטחון-רב מדי- או שיתאכזבו מכך שאין ביכולתי להציע פתרון-קסם חדשני למיגור תאונות הדרכים.

האזהרה מיועדת בעיקר לקוראים שבסיום קריאתם יכבו את המחשב, יצאו מהבית אל הרכב הפרטי שלהם- ולא יבינו שלמעשה הם נכנסו לטנק. מרגע זה ואילך- הם לוחמים בקרב שלא הוכרז מעולם: המערכה להישרדות בכבישי ישראל.

הבעיה עם טנק- זו האשליה שלכאורה אין דבר היכול לסכן את האדם שיושב בתוכו. מפלצת הפלדה מרובת השכבות- מעניקה בקלות תחושת ביטחון מזויפת כאילו האדם בתוכה חסין מפגיעה.

הסיסמה הידועה של חיל השריון הינה :האדם שבטנק ינצח- כי בלי אחריותו של האדם- המכונה רבת העצמה אינה שווה דבר. היא אפילו מסוכנת ליושבים בתוכה, ולחסרי הישע שבסביבתה.

לצערי הרב, מעטים הם האנשים החשים בחסרונה של נורית אזהרה שצריכה להידלק במוחם ברגע שהם מתיישבים מאחורי ההגה, ובהיעדרה, נאלצים אותם אנשים אחראים לנהוג במשנה זהירות- כשהם מודעים תמיד לעצמה האדירה בהגה שמוחזק בידם- שבכוחה להביא אותם במהירות וביעילות למחוז חפצם- אך גם לשבש את דרכם, בריאותם- ואולי חלילה גם את חייהם- שלהם ושל אנשים אחרים המשתמשים בדרך במידה שווה.

במשך שנות קיומה של המדינה הושקעו מיליוני שקלים בכל שנה בניסיון לעורר את התודעה הציבורית לסכנה הטמונה בדרכים. טובי המוחות בלשכת הפרסום הממשלתית המציאו סיסמאות שנצרבו עמוק בתודעה הציבורית כמו למשל "עצור להתרעננות", "אם שותים לא נוהגים" "ילד עד גיל תשע- לא חוצה את הכביש לבד" ו-"עצור בטרם תעבור". התשדירים שהופקו בכלי התקשורת השונים ניסו להעניק לנהגים את משמעותו המזעזעת של המשפט השחוק: "מוטב לאבד רגע בחיים, מאשר חיים ברגע".

אבל כל ההשקעה הזאת- לא גרמה לנהג את תחושת הפחד הפנימית רגע לפני שהוא מתניע ו-"סוחט" את דוושת הגז- שעשויה הייתה למנוע תאונות רבות ומחרידות, שישראלים רבים מעודכנים עליהן בכל יום, ולצערנו ודאבון ליבנו- הרבה יותר מדי פעמים ביממה אחת.

ונשאלת השאלה: איך אפשר בכלל להעביר ביקורת על תאונות-דרכים?, הרי ביקורת מחפשת אשמים- ואיך ניתן להאשים בני-אדם שיקיריהם נפגעו בדרכים, לפעמים בדרכים איומות ונוראות, ולנגד עיניהם הבוכות פונו מזירת התאונה במצב קשה או חלילה אנוש, שברקע סירנות מיללות. ואי-אפשר בכלל לומר מילת ביקורת כשחס וחלילה הנפגע אינו בחיים.

אבל זו הסיבה שבתחילת הטור נכתבה המילה: אזהרה.

כי אפשר, רצוי, וצריך- ואולי אפילו הכרחי ויפה שעה אחת קודם- להתחיל את הביקורת הרבה לפני שמתרחשת תאונה-  ולהכניס לכל אוחז-הגה בישראל את התובנה הבסיסית הבאה:

המכונית שאתה נוהג בה, שנתפסת כרכב- יכולה בהחלפת אות- להפוך לחרב.

והחרב הזו מאיימת לא רק על מי שמסביב לרכב במכונית או ברגל-  אלא גם על נהג הרכב עצמו. מרכב פרטי- לחרב פיפיות.

רק תחשבו כמה תאונות אפשר היה לחסוך- וכמה בני אדם יכלו להינצל אם נסיעות היו מתבטלות ותכניות היו משתנות במחשבה תחילה- בגלל עייפות יתרה של הנהג, תנאי מזג-אוויר קשים ובלתי ראויים , כביש משובש או ראות לקויה, וכמובן- האויב הגדול מכולם- האגו- שמאפשר לאלה השמים אותו בצד להגיד: שתיתי כוס יין אחת- ואני לא נוהג הערב.

את האנשים שגרמו לפציעתם או חלילה וחס למותם של אחרים- ובמיוחד אם מדובר בקרובי משפחה- איש לא יבקר או יעיר הערה- למעט במקרים של רשלנות פושעת במודע, למשל במקרה של נהיגה בשכרות או במהירות מופרזת תוך כדי זלזול מופגן בחוקי התנועה.

אך את הנהגים הרגילים, שנוהגים בבטחה ומקפידים על החוקים מצילי-החיים כשהם נוהגים בכבוד ובהגינות עם שותפיהם לדרך-  מצווה להזהיר מראש כי בידיהם נתונה אחריות אדירה- בעיקר בזמן שהם מסיעים את בני משפחתם ובמיוחד ילדים ותינוקות- ולהביאם באזהרה זו למצב בו דעתם לא תוסח לרגע ממשימת-העל: להגיע ליעדם בשלום בעזרת השם, ובעזרת הנהגים שבוטחים בו.

"ושנתתם לבניך ודברת בם… בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך"- ותסיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום.

• רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל  ל- [email protected]