אתמול הובא למנוחות החייל יוסף נחמן פרטוק הי"ד מעמנואל, שנפגע מפגיעת טיל בעין השלושה שבדרום. מאות ליוו אותו למנוחות וספדו לו. גם רבני העיר עמנואל ורבנים מחסידות ברסלב, וגם חבריו ומפקדיו מהצבא. יוסף נחמן למד במוסדות חרדיים אבל מגיל צעיר לא מצא את עצמו בישיבה. בחודשים האחרונים, דווקא מאז שהתגייס, הוא התחזק. הוא גם סיפר בשבת לבני משפחתו על הרצון שלו לחיות כיהודי דתי ולהקים בעתיד בית נאמן בישראל ולחנך את ילדיו בדרך התורה. הוא אפילו החל לפעול לשיקומם של בני נוער שנשרו מן הדרך, וראש המועצה עזרא גרשי סיפר בהלוויה שהוא תכנן לפגוש את יוסף נחמן, כדי לקדם יחד איתו תוכניות למען נוער במצוקה ביישוב.

אחד ההספדים המפתיעים והמרגשים נישא מפיו של אילן, חבר מהיחידה, שסיפר להוריו של יוסף נחמן על הבן שלהם, שאולי נטש את העולם החרדי, אבל בעצם הביא הרבה מהאווירה של הבית והישיבה – אל הצבא. הנה תמליל והקלטה של הדברים כפי ששודרו הבוקר בתוכנית "התעוררות" ברדיו קול חי:

להאזנה

"זאת הפעם הראשונה שאני מספיד את חבר שלי. אתמול, כשקיבלנו את הבשורה, לא היה אחד שקיבל את הבשורה ולא בכה. אבל אני לא בכיתי. כי במותך ציווית לנו לחייך. אתמול כשהעלינו זיכרונות ממך לא בכיתי, כי במותך ציווית לנו את התקווה. אתמול כששרנו יחד את 'התקווה', מחובקים, כשרעדו ברכיי לא נפלתי. כי במותך ציוות לנו להיות חזקים. אתמול שקענו בעצב וביגון ונראה לכולנו כאילו אין מחר. היום אנחנו מלווים אותך בפעם האחרונה, אבלים ומורכני-ראש, ומחר, מחר נתגאה שהיית לנו לחבר, לרע, לאח לנשק, לאחינו בעבר, בהווה ובעתיד. נרים את ראשנו ונצעד בדרך שהתחלת לסלול, התחלת ולעולם לא תסיים.

אומרים שזה תמיד קורה לטובים יותר, וכעת רצה הגורל להוכיח לנו עד כמה המשפט הזה נכון. היית בן אדם טוב לב, שמח ומשמח. כשהיית הולך לבית הכנסת עם הכיפה שלך, שצבועה כמו אבטיח, גם ביום כיפור לא היה אחד שלא יצא יותר שמח מאיך שהוא נכנס. עם החיוך שלך שמרוח כל היום על פניך, שתלת זרע בלב כל אחד שרק העיף בך מבט. והזרע הזה צומח בלבבות של כולנו גם כאשר אתה עוזב אותנו עכשיו. החברים שלנו מהפלוגה עומדים עכשיו ושומרים למרות הפחד רק בזכותך. שומרים בראש מורם ובעיניים דומעות כי הם יודעים כולם שאתה כאן איתנו. אתה איתנו כשיהיה קר במשמרות, אתה איתנו כשיהיה חם ונעבוד שעות, אתה תהיה איתנו כשנהיה על סף משבר. נזכור איך עמדת איתן בכל אתגר ודחפת את כולנו קדימה.

בחייך הקצרים לא הספקת לקבל את כל התארים שהגיעו לך:

לא היית קצין – אבל היית לדוגמה ולמופת בכל פעילותך.

לא הייתי מפקד – אבל הנהגת אותנו בדרך הישר.

לא סיימת בית ספר – אבל לימדת אותנו דברים שלא נלמד באף מקום אחר.

אפילו לא ידעת אנגלית – אבל ידעת לדבר בשפה שגם עיוור יוכל לראות וחירש יכול לשמוע. שפת הנדיבות, החמלה, טוב הלב ושמחת החיים. שפת מידת הרחמים. אומרים שהקב"ה הוא אל מלא רחמים. אני יודע שנבראת בצלמו.

בתקופת בית המקדש בשלושת הרגלים היו מעלים קורבן את הפירות הראשונים, הכי טובים. כזה אתה היית ובמותך ציווית לנו חיים.

זאת הפעם הראשונה שאני מספיד חבר שלי, ואין בי חולשה ואין בי שנאה ואני עומד מולכם בראש מורם. יוסף, יוסי פרטוק, חבר ואח לנשק. לעולם לא נשכח ולעולם לא נשבר. אהבנו ולעד נאהב. חבריך לפלוגה".