האזינו לדברים המלאים>>>

ערב יום הזיכרון לקדושי השואה, אירחה רחל פסטג הבוקר בתוכנית 'עניין משפחתי' את הגב' שרה ורטהימר, בתם של שורדי השואה – הרב שמואל יעקב יפה זצ"ל ורעייתו, רייזל יפה ע"ה. ורטהימר העלתה מזיכרונותיהם המצמררים, פרקי גבורה בלתי נתפסים, ושרשרת ניסים פלאית שהובילה להצלתם בשנות השואה האיומה. "אני מרגישה שליחת זיכרון, להעביר הלאה את הזיכרון של הוריי ושל כל מי שלא זכו לשרוד", פתחה, "חשוב להדגיש שבמכון 'שם עולם' לימדו את מעבירי הזיכרון להתמקד בהתמודדות והחיים, בעוז הרוח ובאמונה ולא להנציח רק את הטרגדיה והכאב".

גבורה יהודית ביום הכיפורים: "בכל שנה בערב יום כיפור, כשישבנו סביב השולחן בסעודה המפסקת, אבא היה מזכיר את מנהג המלקות לקראת היום הקדוש וסיפר על הפעם ההיא שבה הולקה ביום כיפור בעצמו. בשנת 1942 שהה אבא ז"ל במחנה העבודה מייליץ שם עבד במפעל לייצור חלקי מטוסים, יחד עם קבוצה של מספר בחורים חסידיים. לא הייתה להם ברירה והם היו חייבים לעבוד גם ביום הכיפורים אבל הם החליטו שינסו לצום. הם עבדו באותו יום במשמרת לילה ובתום העבודה לא התייצבו בחדר האוכל, משגיחי העבודה הפולניים שמו לב לכך וקבעו כי הצום שגזרו העובדים על עצמם הוא חבלה במאמצי העבודה. הם אספו את הבחורים לחדר והודיעו כי ייענשו על כך. הרשע הפולני בחר את הבחור החלש ביותר והורה לו להישכב על המדף, את השוט נתן לידיו של אבא, והורה לו להתחיל ולהלקות. אבא לקח את השוט והחל להלקות, מכות חלשות, והבחור צעק בקולי קולות כאילו וזה אכן מאד כואב לו, אבל הרשע לא נפל בפח. הוא לקח את השוט מידיו של אבא והלקה בעצמו את הבחור עד זוב דם. אחר כך תפס את אבא וכעונש על ניסיון ה'התחכמות' הפלה בו מכות נמרצות, לימים סיפר אבא שלמשך מספר שבועות אחר כך לא היה מסוגל לשבת מעוצמת הכאבים".

האבא, הרב שמואל יעקב יפה זצ"ל

באדיבות המשפחה

ליל שימורים הוא לה': "בחג הפסח השלישי בהם שהה במחנות, הצליח להתארגן עם מעט קמח לאפיית מצות. לימים אמר שלעולם לא יידע אם המצות היו כשרות לפסח או אולי חמץ גמור, אבל המסירות נפש בוודאי הכשירו אותן למהדרין. יחד עם חבריו הצליח להשיג גם מעט צימוקים וסחטו יין. בליל הסדר, נעמד אחד מהחבורה וניסה להתחיל בקידוש, נער אחד צעק לו "חיים, סברי מרנן", וחיים, יהודי מבוגר שאיבד במחנות את כל משפחתו, אכן התנער ופתח בקידוש. הם יצאו מאווירת המחנה ונשאבו לתוך סדר מרומם שנמשך שעות ארוכות, גם בסיומו נותרו לשבת עד עלות השחר והעלו זיכרונות מבית אבא".

"מזכרת עד עולם": המספר המקועקע על הזרוע

באדיבות המצלם

המכסה האבוד: "אמא זיכרונה לברכה הייתה במחנה העבודה פלאשוב תחת פיקודו של הצורר הנאצי אמון געט, געט היה נוהג להסתובב במחנה עם זוג כלבים אותם היה משסה בקרבנות תמימים. הוא היה יוצא בבוקר למרפסת ויורה בצורה אקראית ביהודי המחנה. אמא שובצה לפלוגת ניקיון ובאחד הימים נצטוו לנקות את מכונית השרד של מפקד המחנה גטה. בערב נכנס אחד הקצינים למגורים וקרא להם החוצה, מסתבר שבמהלך הניקוי נעלם מכסה הרדיאטור של המכונית. געט לא היה במחנה באותה עת והן הושבו במעצר עד לבואו, הן היו בטוחות שזה הסוף שלהן, הן לא פחדו למות כמו הפחד מההתעללות הצפויה. השומר שהשגיח עליהן האמין בחפותן, ואפילו ניסה לחפש חלק דומה באחד המפעלים מסביב. בבוקר יצאו יהודים מאגף אחר במחנה לעבודה, ובנס גלוי מצא אחד מהם את המכסה האבוד בתוך הבוץ, מסתבר שגעט נהג במכונית בהיותו שיכור והתנגש בעמוד. הם השיבו את החלק למקומו ואמא שוחררה. עד סוף ימיה, כשסיפרה את הסיפור הזה, הייתה מתרגשת מאוד וחוזרת לרגעי הישועה הפלאית".

"בנס נמצא המכסה האבוד, וחייה נצלו" יהודים בפלאשוב מנקים את רכבו של מפקד המחנה געט

ארכיון

מי נתן את הכובע שהציל חיים? "אחרי תקופה מסוימת, הכריזו יום אחד על מסדר לאסירי המחנה, היו אגפים נפרדים לגברים ונשים וגם במסדר הפרידו ביניהם. אמא וחברותיה הבינו שעומדים לשלוח אותן, משלוח אף פעם לא היה דבר טוב. כראיה לכך, ה'קאפו'ס שנשותיהן היו שם ניסו לחלצן בכל דרך. אמא עמדה עם שתי חברות ואחת מהן הציעה לברוח, לא היה לאיפה לברוח, וברגע של תושייה ברחה אמא לצד הגברים. היא השתחלה ביניהם וקיוותה לנס. הגרמנים ראו שמתחוללת מהומה, והם קראו לכל הגברים להתיישב ולחבוש את הכובע. לגברים היה כובע ולנשים לא. כולם התיישבו כשהיא חסרת אונים, ולפתע מישהו שישב מאחוריה דחף כובע לידה, היא חבשה אותו וחייה ניצלו. מאוחר יותר חזרה לצריף הנשים ונוכחה לראות שאכן כל מי שנשלח לא חזר, לעולם".

מסירות לחברה במחיר מסירות נפש: "לקראת סוף המלחמה, כשכוחות בעלות הברית התחילו להתקרב, אספו הנאצים את היהודים ששרדו בכל מחנות האזור והגלו אותם לתוך גרמניה. אמא שובצה במחנה שכונה 'קנדה', אגף בתוך מחנה המוות אושוויץ. המקום נקרא כך בשל השפע כביכול שהיה מצוי שם. בעבודתן עסקו היהודים במיון וסידור החפצים שהוחרמו ממאות אלפי היהודים הי"ד. מהעבודה שם הצליחה אמא להשיג שני זוגות נעליים, פריט שהיה רב ערך במיוחד. כאשר יצאו לצעדת המוות ראתה אמא את אחת החברות צועדת ללא נעליים וישר העניקה לה את אחת הזוגות. החברות התפלאו מאוד ואפילו ניסו להניא אותה מצעד זה אך היא התעקשה. עד סוף הצעדה נעליה כבר בלו לחלוטין והיא סבלה מכאבי רגליים נוראיים, כאבים שליוו אותה כל חייה, אך בזכותה זכתה חברתה לשרוד את התופת".

איור של 'צעדת המוות'

הצייר הלמוט בכרה - ברה

בת קדושי השואה שהתחנכה על ברכי עלילת הדם: "לאמא הייתה דודה בעיירה פרושוביץ הסמוכה לקרקוב, היא לא ידעה מה עלה בגורלה, בדיעבד הסתבר שהבת הקטנה הדסה, או בשמה הפולני אירנה, הצליחה להסתתר אצל משפחה פולנית, בשלב מסויים הלשינו עליהם בפני הגרמנים והיא, ילדה בת 7, הצליחה לברוח והסתתרה בשדות מחוץ לעיר. שוטר פולני תפס אותה והסגיר אותה לידי הכומר המקומי שהעביר אותה לקרובי משפחתו. אירנה לא זכרה כלום מילדותה ובית הוריה ובמשך מספר שנים חיה את חייה בחיק משפחה אוהבת ועוטפת – אבל גויית למהדרין. מספר שנים לאחר המלחמה, אמרה מישהי לאמא שקרובת משפחתה שרדה והיא נמצאת במשפחה הפולנית. לאחר מסע שתדלנות פנתה אמא לרבנות הראשית בישראל והצהירה שהיא אחותה, וכך פעלו בסוכנות להוצאת הילדה מהמשפחה המאמצת ולהעלאתה ארצה. כיצד גילו את זהות הילדה? באחד הימים יצאה הילדה יחד עם חברותיה לטיול מטעם בית-הספר ויהודי זיהה אותה באקראי, הנס הגדול יותר הוא שהיהודי הכיר את המשפחה והוא שלח מכתב לאימי וסיפר על הממצא המסעיר. הילדה לא רצתה לעזוב את משפחתה האוהבת לכאורה, ומאמצים רבים נדרשו לשכנע אותה לעזוב הכל ולהגיע אלינו. היא הייתה עדיין שטופה בדעות קדומות ואפילו אנטישמיות, לפני פסח היא הייתה בטוחה שאנחנו נכניס דם נוצרי למצות… בחסדי שמים היא הצליחה לבנות את עצמה והקימה משפחה לתפארת".