סיפור לשבת • חופר הקברים

    נחמן סלצר 1 Comment on סיפור לשבת • חופר הקברים
    9:52
    29.03.24
    הרב אהרן לוי No Comments on מלכודת גיוס החרדים \\ פרשת צו עם הרב אהרן לוי

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    ברי היה לו: כרב של הקהילה, עליו להעמיד את צרכיהם של אנשי הקהילה לפני צרכי משפחתו. כאשר קיבל עליו את התפקיד, ידע כי הינו מתחייב להקדיש לילות ארוכים לשיחות ייעוץ והכוונה, לקיים ביקורות פתע במרכול השכונתי כדי לוודא כי ההכשר שלו הוא אכן אמין, ולדאוג לאינספור פרטים גדולים וקטנים שמהם עשוי המרקם הקהילתי, של הפרט והכלל. לאמיתו של דבר, נוכח לראות כי בשעתו לא קלט במלואה את משמעות היותו מנהיג רוחני של קהילה גדולה. תחושת האחריות שרבצה על כתפיו הייתה
    כבדה מאוד. בין השאר, היה מתפקידו לוודא כי ילדי הקהילה יגדלו ליהודים הגאים בהשתייכותם לעם ישראל, מלומדים בתורה ומהווים מקור גאווה להוריהם; תפקיד זה לא פסק לרגע – שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה.
    היום היה ערב ראש השנה, והוא ביקש לפנות לעצמו זמן מה כדי להתלוות אל הרבנית לבית-החיים, לפקוד את ציונו של אביה המנוח. ביום זה, השתדלה תמיד להקדיש זמן לתפילה, וביקשה להתפלל גם על קברו.
    לכתחילה התכוון לצאת את ביתו בשעה שתים-עשרה בצהרים, אך בדיוק אז התקשרו אליו מוועד המקווה בקשר לבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי. התגלתה נזילה בצנרת, והיה עליו לאתר במהירות שרברב שיאות להגיע למקום ולתקן את הדרוש תיקון. כל העניין ארך כשעתיים.

    ואז התקשר אליו ה'פרזידנט' של בית-הכנסת. השיחה התארכה, וכאשר הציץ בקוצר-רוח בשעונו, הבחין כי עברו כבר עשרים דקות יקרות. לא חלפה יותר מדקה לאחר שהסתיימה שיחתו עם ה'פרזידנט', ושטף של שיחות טלפון נוספות החל לזרום אליו, נושא עמו שרשרת של שאלות הלכתיות דחופות. הרבנית הציצה לתוך חדרו כדי להודיע לו כי ארוחת הצהריים שלו מצטננת, ועד שסיים לאכול, היה כבר מאוחר מכדי לצאת לבית-החיים. זמן קצר לאחר-מכן, בעודו מחליף את בגדיו לכבוד יום הדין, טרם צאתו לבית- הכנסת לתפילה, הבטיח לעצמו חגיגית כי בהזדמנות הראשונה שתהיה לו במהלך השבוע הבא, בעשרת ימי תשובה ייקח את הרבנית לבית-החיים.

    יומיים לאחר-מכן, היו הרב והרבנית לוי נוסעים בכביש המתפתל בואכה בית-החיים. בעודו אוחז בהגה ומתרכז בכביש שלפניו, הצליח הרב לוי להפיג קמעה את מחשבותיו מן הלחצים שאפיינו את הימים האחרונים.
    בתפילות ראש השנה חש התרוממות הרוח כפי שלא הייתה זכורה לו מזה שנים רבות, ובית-הכנסת שלו המה מתפללים. בין לבין, מסר מספר שיעורים, וכעת חש היטב את העייפות המצטברת.
    עלי לצאת לחופשה, חשב לעצמו, בעודו מפעיל דיסק ובו שיעור על הפרשה מפי אחד ממגידי השיעור החביבים עליו. הנהיגה הרגיעה אותו,  והוא נהנה מהחידוש שביכולת להקדיש מעט מזמנו לרעייתו. לבסוף, הגיעו לשביל עפר המוביל אל בית-החיים. שיחי נוי מטופחים צמחו משני צידי הכביש, ובאוויר ריחף ניחוח עדין של מחטי אורן. הוא לחץ על הכפתור להורדת החלון ושאף לקרבו את ניחוחות הטבע. שער הכניסה היה פתוח והמקום נראה שומם. הוא חנה במגרש החנייה והם החלו פוסעים לכיוון מקום קבורתו של האב המנוח.

    הם חצו שביל צר, חולפים על-פני ערוגות פרחים ומבנים מיניאטוריים עשויי שיש. ואז הבחינו במצבה הפשוטה, עליה מתנוססים תאריכי חייו של אביה. הם נעמדו למרגלות המצבה; הרבנית פתחה את ספר התהילים שלה והחלה להתפלל. הרב הוציא מכיסו ספר משניות קטן והחל לומד מתוכו. לרגע קט, הציף אותו זכרם של בני משפחתו שאינם עוד, ולחלוחית עלתה בעיניו, אך הוא בלע את גוש הכאב הפתאומי ושקע בספר, מאבד כל תחושה של זמן. רק ציוץ הציפורים וזמזום החרקים הפרו את הדממה.
    הוא סגר את ספר המשניות, נשק לו ונטל במקומו את ספר התהילים שלו. לפתע, חש כי מישהו מניח את כף ידו על כתפו. הוא הרים את עיניו והבחין באדם שנעצר לידו ומביט בו בהיסוס.
    "סלח נא לי", אמר האיש.
    "כן?"
    "האם כבודו ראביי?" שאל הזר.
    "אכן, אני רב".
    "אוה! מצוין, ממש מצוין", שמח האיש. "נעים להכירך, ראביי. התוכל… זאת אומרת, האם יהיה אכפת לך… אנו צריכים מניי… אה, מנ…"

    "מניין?" השלים הרב לוי.
    "כן, כן, זהו זה. התוכל להיות העשירי למניין שלנו בבקשה?"
    הרב לוי הציץ לעבר הרבנית, והבחין כי היא עדיין שקועה עמוק בתפילה.
    הוא שיער כי תשמח מאוד עם תוספת של כמחצית השעה לתפילה, ולכן לחץ בחמימות את ידו של הזר ואמר לו כי יהיה לו לכבוד להשלים מניין.
    הם פסעו יחד במשך מספר דקות, עד שהגיעו לחלקת קבר, בה נראה בור שנכרה זה-עתה. על השביל הסמוך חנה רכב קבורה. למראה האנשים שעמדו סביב הקבר, שיער כי איש מהם איננו שומר מצוות, ואף התנהגותם אינה הולמת את המעמד. הוא עקב במבטו אחר הוצאת ארון המתים מתוך הרכב.

    האדם שביקש ממנו להצטרף אליהם פנה אליו שוב: "או.קיי., ראביי, מה עלינו לעשות כעת?"
    הרב לוי הוציא מכיסו סידור קטן ואמר, "אחד מכם צריך לומר קדיש אחר הנפטר". הזר נענע בראשו לשלילה.
    "חוששני כי הדבר בלתי אפשרי, ראביי", אמר. "איש מאתנו אינו קורא עברית. אתה תאמר קדיש".
    "אך אפילו לא הכרתי אותו", מחה הרב לוי. "האינך סבור שהיה מעדיף כי מישהו מקרובי משפחתו יאמר אחריו קדיש?"
    "הבט", התערב אחד הנוכחים, "אתה הינך הרב – אנו סתם חבורה של אנשים פשוטים. אתה תגיד קדיש".
    לא נותרה לו ברירה אלא לומר קדיש, ובהחלטה של רגע הוסיף גם את תפילת "קל מלא רחמים". אין ספק, הייתה זו חוויה בלתי שגרתית. כשסיים את תפילתו, הבחין כי החוויה היא בלתי שגרתית בהחלט. נראה כי עצם הקבורה לא היה מתוכנן כלל. הוא בהה סביבו בתדהמה, בעוד הנאספים החלו להיכנס בחזרה לתוך רכב הקבורה מבלי אומר, משאירים את הנפטר שכוב בארון על פתח קברו. לקול התנעת המנוע, התנער הרב לוי ונחפז בריצה לעבר המכונית.

    "היי!" קרא לנהג בעד החלון הסגור. הנהג פתח את החלון בהבעה רוגזת.
    "כן, ראביי? מה עכשיו?"
    "אינכם יכולים להשאיר את הגופה כשהיא מוטלת כך על הקרקע!" אמר הרב לוי. "זהו ביזיון לנפטר!"
    "אוח, באמת, ראביי", אמר הנהג, "אילו הבלים! שילמנו טבין ותקילין לנהג הדחפור המחכה כאן, כדי שיכניס את הארון לתוך הקבר ויכסה אותו באדמה. אין צורך לעשות מזה עסק גדול".
    הרב לוי הביט סביבו, והבחין בדחפור החונה בצד, ממתין לכאורה למשפחה שתעזוב את השטח.
    "כן, צריך לעשות מזה עסק גדול, גדול מאוד!" התעקש הרב לוי. "יש דרך נכונה לקבור נפטר יהודי, וזו איננה הדרך הנכונה. אם נשמה יהודית אינה זוכה לקבורה כהלכה, אזי אין לה מנוחה. לא ניתן לעזוב אותו כך למנוחת העולמים שלו".
    "ראביי", ניסה הנהג להרגיע את הרב לוי, "אל תיקח את זה ללב. הנח לבחורצ'יק הזה לעשות את מלאכתו. הוא יחליק את הארון לתוך הקבר. אין בעיות. אנו ממהרים ועלינו לעזוב את השטח".
    "חכו רגע," ניסה שוב הרב לוי, נימה של ייאוש מתגנבת לקולו. "אחד מכם, לכל הפחות, צריך לעזור לי עם הארון. איני מסוגל לשאת ארון כה כבד בכוחות עצמי, אבל אם אחד מכם יעזור לי, נוכל לסיים זאת ממש
    מהר. מיד לאחר-מכן, תוכלו לעזוב!" הנהג היסס.
    "נו, מה אכפת לך," הפציר הרב לוי. "אנא, עשה זאת למען קרוב המשפחה שלך!"

    לבסוף, שמט הנהג את כתפיו בתנועת השלמה ויצא מן המכונית. יחד, פסעו שניהם לעבר הארון והתכופפו כדי להרימו. הארון היה כבד מאד, ולא עלה בידם להזיזו ממקומו. שניים נוספים יצאו מן המכונית כדי להושיט עזרה, ולאחר עשר דקות סיימו את המלאכה: הארון היה מונח במקומו, בתוך הקבר הטרי.
    "לא אכפת לכם אם אכסה בעצמי את הארון באדמה?" שאל אותם.
    "אם זה בסדר מצידו של ההוא עם הדחפור…" השיבו לו באדישות, ורגע לאחר-מכן הסתלקו משם, בלי להעיף מבט לאחור. הרב לוי ניגש אל נהג הדחפור וניסה לאותת לו כי ברצונו לשאול אותו דבר-מה, מנופף בידיו ונושא את קולו מעל לצלילי המוזיקה שבקעו בעד האוזניות לראשו.
    "מה הענין, חבר?" שאל הנהג.
    "מה שמך?" פנה אליו הרב לוי.
    "דאגלס. החברים שלי קוראים לי דאג".
    "שמע, דאג", אמר הרב לוי נחרצות. "ברצוני לבקש את הסכמתך".
    "כולי אוזן," אמר דאג, מתנפח בחשיבות.
    "אני יודע שתפקידך הוא לשפוך את העפר על-גבי ארון הקבורה, אחרי שהכניסו אותו לאדמה. יהיה אכפת לך אם אעשה זאת בעצמי?"
    "אתה מתכוון, ככה… בידיים?" תמה דאג.
    "כן, בדיוק לכך כוונתי. זוהי נקודה חשובה ביותר עבור הנפטר".
    "ראביי", אמר דאג בנימה לבבית, "מצדי, עשה כרצונך".
    וכך, בעוד הרב לוי מתייגע כדי להעניק לנפטר את הכבוד הראוי לו, פניו נוטפות זיעה וידיו כואבות מן המאמץ, לא יכול היה שלא לתהות בלבו: מי היה אותו אדם פלוני? עבור מי הוא אמר קדיש זה-עתה? האם היה לו קשר כלשהו עם הזר האלמוני? לבסוף, אחרי דקות ארוכות ומתישות, היה ארון הקבורה מכוסה כולו בעפר, ותלולית קטנה התנשאה מעליו. הוא השפיל את עיניו והביט בעצמו: מכוסה רגבי עפר ולכלוך, נעליו הרוסות ללא תקנה.
    גופו דאב, והוא התנועע בקושי. לפני שפנה לשוב אל רעייתו, לא שכח לציין לעצמו את השם שהתנוסס על-גבי השלט הקטן שהיה מונח על-גבי הארון, אשר אותו תחב בתוך העפר התחוח. השם "ג'ייק גרינבאום" לא אמר לו מאום, אבל אולי ימצא מישהו שהכיר אותו.

    הנסיעה חזור מבית-החיים הייתה שונה לחלוטין מהנסיעה לשם.
    מצד אחד, הייתה הרגשתו טובה, שהרי זכה לקיים בגופו חסד של אמת.
    מאידך, העיקה עליו המחשבה על אותם אלמונים אשר היו מסוגלים להשאיר את מלאכת קבורת הנפטר בידי נהג דחפור נוכרי. הרבנית הזכירה לו כי הכול מידי מסובב כל הסיבות, וכי ברור שמן השמיים נקרא
    להשתתף בקבורה.
    עם הגיעם הביתה, נכנס פנימה בברכיים כושלות, ובשארית כוחותיו טיפס במדרגות לקומה השנייה כדי להתרחץ ולשטוף מעליו את הזוהמה.
    בני המשפחה עקבו אחריו נדהמים. מעולם לא ראו את אביהם במצב כה מזעזע. אבל, אחרי מקלחת ארוכה ותנומה מרעננת, השתפרה הרגשתו פלאים. הוא זכה להיות האדם הנכון במקום הנכון, ודי היה לו בכך.

    מאוחר יותר, עלה בדעתו של הרב לוי להתקשר לדודו היקר ולחלוק עמו את חוויות היום. הוא סיפר לו את פרטי המעשה, ואף ציין, כי שם הנפטר שהוא התעסק בקבורתו היה ג'ייק גרינבאום. הם נפרדו לשלום והשיחה נסתיימה. לא עברו עשר דקות, והדוד מורדי התקשר.
    "יצחק, לא תאמין למה שיש בפי", קרא בהתרגשות.
    "דוד מורדי, אחרי מה שעברתי היום, מוכן אני להאמין לכל דבר", השיב הרב לוי בקול יגע.
    "כאשר סיימנו את שיחתנו", המשיך מורדי, "חשתי כי השם שהזכרת איננו נותן לי מנוח. משהו דגדג בקצה הזיכרון, אך לא יכולתי להיזכר בדיוק מה והיכן. שלפתי את תיק המסמכים הישן שלי, והתחלתי לדפדף בו,
    בתקווה שמשהו יעזור לי להיזכר. ו… לא תאמין מה התברר לי!" הוא נעצר לרגע, נושם עמוקות. "הזוכר אתה, לפני שנים רבות, כשלמדת בסיאטל בבית-הספר היסודי, והוריו של יששכר פרנד הקטן החליטו לשלוח אותו לישיבת 'נר ישראל' בבולטימור, במקום לבית-הספר התיכון?"
    "ודאי שאני זוכר", השיב הרב לוי. "לעולם לא אשכח את הגאווה שחשה
    כל הקהילה בתלמיד חכם הצעיר שלנו מבולטימור".
    "אכן, כך היה", אישר הדוד מורדי. "מכל מקום, כאשר שב הרב פרנד, עם סיום ה'זמן' הארוך הראשון שלו ב'נר ישראל', סיפר לחבריו כמה נהדר ללמוד בבולטימור. הוא היה כה נלהב מהאווירה בישיבה, עד שהצליח למשוך חברים מכיתות נמוכות יותר להצטרף אף הם לישיבה!"
    "כן, נכון, כעת אני נזכר בכך," אמר הרב לוי בנימה מהורהרת, עיניו מצטעפות לזכר אותם זמנים.
    "אתה, יצחק, היית אחד מהם", המשיך הדוד מורדי מתוך גאווה בלתי מוסתרת. "דבריו של הרב פרנד אודות החיים בישיבה 'אמיתית' קסמו לך, ושום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור בך".
    "ודאי שאני זוכר", התערב הרב לוי. "דבריו היו כה משכנעים – דברים היוצאים מן הלב – עד שהיה לי ברור – כפי שאמרת – שאין כוח שבעולם שיוכל למנוע ממני להגיע לשם".

    "היה רק מכשול אחד", המשיך הדוד מורדי, "אותם ימים, לא יכלו הוריך להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד בישיבה. הם ביקשו לומר לך שהדבר פשוט בלתי אפשרי, אך אז התערבתי אני והצעתי לאביך שישאיר בידי את העניינים הכספיים. אני כבר אדאג לכך. ואכן כזאת עשיתי. פניתי לחברים ולידידים בקהילה והסברתי להם את חשיבות התנועה ההולכת וגדלה בקרב הדור הצעיר ללמוד בישיבה קדושה, דבר שלדעתי מן הראוי לעודד ולחזק. לשמחתי, מצאו דברי מסילות בלבבם, והם תרמו לי בעין
    יפה". שוב השתתק הדוד מורדי לרגע, התנשם עמוקות ומיד המשיך.
    "רבים מבין חברי הקהילה שלנו תרמו מכספם, אותו הרוויחו בעמל רב, למען פרויקט חשוב זה; אך היה אדם אחד מיוחד שהחליט לממן את הלימודים שלך. הוא בחר בך מתוך קבוצת הנערים שביקשו ללמוד בישיבה, והודיע כי הוא מעוניין לממן את כל שכר הלימוד שלך, במשך כל שנות
    לימודיך בישיבה גבוהה. ומה לדעתך היה שמו של אותו אחד?"
    "ג'ייק גרינבאום!" קראו שניהם פה אחד.
    (שמעתי מבנו של הרב לוי, בישיבת מיר)

     

    נחמן סלצר הוא סופר ומנצח מקהלת שירה חדשה



    1 תגובות

    מיין תגובות