הטור הזה יורד לדפוס ביום שני, לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, ומתפרסם אחריהם. איך אפשר לכתוב ככה מראש בשבוע כה דרמטי? איך אפשר לנבא את העתיד, האם הימים האלה יעברו בשקט או שהמחאה חסרת הגבולות תצליח להרוס גם אותם?

ובכן, לא צריך להיות נביא. לצערנו, אנחנו יודעים את התשובה לשאלה הזאת עוד לפני התקדש יום הזיכרון. הרבה לפני תרועת האבל שמרטיטה את הלב ופותחת את הטקס ברחבת הכותל. והתשובה היא שהמחאה הצליחה להפוך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה משיא הקונצנזוס לשיא המחלוקת. והיא עשתה את זה באופן מחושב מאוד, ציני מאוד, מקצועי מאוד וכמובן ממומן מאוד.

כל כך הרבה מחקרים וספרים עוד ייכתבו על התקופה ההיסטורית שאנחנו חיים בתוכה בימים אלה. הם יבחנו אותה מאין־ספור זוויות. אבל אני מחכה במיוחד לספר שיביא נטו את ההיבט השיווקי של המחאה. ואתם יודעים מה? לא אכפת לי שהוא ייכתב מהזווית של השמאל. אולי אפילו עדיף. הפעם אני לא צריך את הוצאת סלע מאיר. רק שהכותב יביא את הבריף, את בנק המטרות, את סיעור המוחות, את הוויכוחים ואת האסטרטגיות שנבחרו בסופו של דבר והוציאו עשרות אלפים לרחובות. יהיה מרתק לקרוא על האופן שבו ירד הקמפיין מהמצגות בחדרי הישיבות בקומות הגבוהות של משרדי הפרסום אל הצמתים ואל הכבישים. ובעיקר אל השיח, אל הרשתות. איך זה בדיוק התבצע, בצורה מושלמת כזאת, שלב אחרי שלב, שבוע אחרי שבוע.

סליחה, אבל כשאני חושב על השבועות האלה של המחאה ומה המטרה בכל שבוע, האסוציאציות שלי הולכות אל עולמות שונים לגמרי: אל שבועות אחרים שנספרים ממש בימים אלו – השבועות של ספירת העומר, מהיציאה מעבדות מצרים ועד לקבלת התורה, והבחינה הקבלית שבכל שבוע של הספירה. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אני לא מבין בתורת הסוד, אבל נראה לי שככה זה פועל גם אצל כוחות הפילוג והפירוד. גם הם הרי סופרים שבועות של מחאה. אפשר לראות את זה בכל מוצאי שבת בסטריפים שבשידורים החיים מקפלן. וגם שם יש בכל שבוע בחינות נסתרות שידועות בעיקר ליודעי ח"ן. הן אלו שמחוללות את המציאות ומפעילות מאות אלפי אנשים:

מהשבוע הראשון בקפלן ומול הכנסת וההברקה הגאונית של השימוש בדגלי ישראל, דרך השבוע של יום הזעם הראשון, השבוע של יום הזעם השני, השבוע של מחאת ההייטק, השבוע של עצומת הרופאים, השבוע של עצומת הפסיכולוגים, השבוע של הקריאות המרגשות להעביר את ההחלטה לבית הנשיא, השבוע של הטייסים, השבוע של סיפורה של שפחה (טוב, זה הרבה יותר משבוע), השבוע של קריסת הכלכלה, השבוע של הקריאות להקפיא הכול רק כדי שהימים הממלכתיים יעברו בשלום – ועד לשבוע שבו אנחנו עומדים היום, השבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, שבו הגענו לספירה הקבלית השפלה מכול: נבזות שבנבזות. הפיכתו של האתוס הכי קדוש ומאחד בלוח השנה הישראלי להכי מפלג, וזריקת נציגי רוב הציבור מבתי הקברות הצבאיים. תחשבו כמה אכזריות צריך כדי לעשות שימוש ציני כזה בשכול, ולגרום ביודעין כל כך הרבה כאב לכל כך הרבה משפחות שכולות. משפחות שכולות מכל הצדדים. כי הרי לכאב השכול אין מחנה פוליטי. אבל כן, יש בו מעט נחמה באחדות, במשמעות, בהשתתפות הלאומית בכאב. ובדיוק לשם כיוונו החבר'ה האלה ממשרדי הפרסום. שם הם ביקשו לפגוע, לסכסך. שנאה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח.

"אני רואה את המודעות השחורות האלה, אני מכיר את הקופירייטרים, מכיר את המעצבים", אמר השבוע בגלי ישראל איש התקשורת נעם פתחי, שבא מעולם הפרסום. "הם לא ישאירו מחוץ לשערי בתי העלמין את הרצון שלהם לנצח בכל מחיר. אפשר לחשוב את מי הם מנצחים… אני יודע מי יושב בחדרים האלה ומי עובד בשביל מטה המאבק. לוקחים שתי מילים שכולנו מכירים מ־75 ימי הזיכרון הקודמים – 'במותם ציוו', מילים שבאמת הופכות לנו את הבטן – מגדילים את זה, מעצבים את זה והופכים את זה למין סיסמת המחאה. כן, לחלל את המוות המקודש של הנופלים. להכניס אותם לוויכוח פוליטי. ולמה? כי אין מצב שיעברו כמה שעות בלי שמטה הקופירייטרים העלובים האלה לא יסמן וי. הרי איך זה עובד? יש חדר, ויש לוח, וכתבו על הלוח הזה את כל התאריכים של המחאה, ובהם גם יום הזיכרון, ומבחינתם סימנו וי. אין עניין של נשמה, אין עניין של גבולות, של 'זה מחוץ לתחום'. יום הזיכרון – הצלחנו לחרב, הצלחנו לבאס חלקים בעם, הצלחנו להנדס את התודעה לכמה משפחות שכולות שהן צריכות להיות חלק מהמחאה. זה הישג מבחינתם. מסמנים וי בלוח על הדבר הזה ומרגישים טוב. הולכים לאכול. מזמינים עכשיו וולט. ככה זה עובד. אני אומר לכם, זה אנשים עם הרבה כסף, הרבה כישרון, אבל אין להם נשמה".

ואם יש משהו מקומם יותר מהציניות שבה הקמפיין הזה מתנהל, זאת התמימות של אנשים במחנה הימין, שעדיין חושבים שאם רק נוריד קצת את הראש, ונתפייס, ונסביר את עצמנו – אז הכול יסתדר. צריכים רק עוד כמה מפגשי רבנים עם טייסים קיצוניים, שיטיחו ברבנים כמה הם חשוכים ומשיחיים, והרבנים יגידו לטייסים כמה גם הם חלק מ"נשמת האומה" – וכולם יחזרו לאהוב אותנו.

כן, כואב לראות את הקמפיין עובד על השמאל, אבל כואב עוד יותר לראות איך הוא עובד על הימין. סליחה, איך הוא מנצח את הימין. "צר לי וכואב לי", כתב חבר הכנסת צביקה פוגל מעצמה יהודית. "אני, תת־אלוף במיל׳, לוחם, חבר כנסת ישראל, נאלץ שלא להגיע לבית העלמין ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהביע את הכבוד והצער לבנינו שנפלו וחירפו נפשם בעבור ההגנה על הארץ הזו ויושביה. אין מילים לתאר את האכזבה מאותם אלה שמבקשים להשתמש ביום הזיכרון ככלי למשנתם הפוליטית. לא אתן לזה יד ולא אתן להם את הסיפוק". סוף ציטוט.

חבר הכנסת פוגל, אין לי מילים לתאר את האכזבה ממך ומחבריך בגוש הימין שנכנעו לספין הזה, כאילו עצם הופעתכם בבתי העלמין היא דבר פוגעני. כואבת במיוחד הייתה הודעתה של השרה גלית דיסטל־אטבריאן שביטלה את השתתפותה בטקס בבית העלמין בנס ציונה. היא הרי מבינה דבר או שניים בתקשורת. אז איך היא אוכלת את הקמפיין? היא לא רוצה לפגוע במשפחות שכולות שהופעתה בבית העלמין מפריעה להן? ומה עם אלה שהיעדרה פוגע בהן? ומה עם הרוב המוחלט שמתנגד לעצם הפיכת היום הזה למחלוקת פוליטית?

אי אפשר לנקוט פה גישה של "שב ואל תעשה עדיף". ביטול ההשתתפות שלכם הוא חתיכת עשה. אפשר רק לדמיין איזו צהלה הייתה בחדרי הישיבות של הקופירייטרים מתל אביב באותו יום שבו ביטלתם את השתתפותכם באזכרות.

ועם כל הכבוד לאנשי הפרסום וחלקם הגדול בקרע של השבוע הזה, אי אפשר בלי לתת את הקרדיט המגיע לאנשי התקשורת. זאת ועוד: בניגוד לאנשי הפרסום, הם לא עובדים במחאה בשביל כסף. אצלם זאת אידאולוגיה צרופה. העיתון 'ידיעות אחרונות' היה, גם הפעם, שחקן מרכזי ביותר בקמפיין השמאל. כל הכותרות הראשיות (!) בשבוע שלפני יום הזיכרון, ממש יום אחרי יום, הוקדשו לקמפיין להדרת נציגי הממשלה מבתי הקברות הצבאיים.

זה התחיל מרגש כזה. "החשש מביזוי הטקסים: איך עוברים את יום הזיכרון?" שאלה כותרת הגג ביום רביעי שעבר. ותחתיה בענק: "עוד ועוד משפחות: 'בלי פוליטיקאים בטקסים'". למחרת הוקדש העמוד הראשון כולו, ולמעשה גם רוב העיתון, לפטירתו של יהונתן גפן, אבל בתוך העיתון עדיין נמצא מקום לכתבה על המחלוקת סביב הגעת השרים. אמנם הובאו בה גם דבריהם של משפחות מימין, אבל כל הפריימינג של האירוע היה שיש לנו פה עניין ששנוי במחלוקת עזה.

למחרת, בעיתון הנפוץ של יום שישי, עליית מדרגה בקמפיין, עם הכותרות הגדולה: "למרות בקשות המשפחות השכולות: השרים יגיעו לבתי העלמין". מבינים? בתוך יום אחד הנושא הפך מסוגיה שנויה במחלוקת, לזעזוע מחוסר הרגישות של השרים אטומי הלב האלה, שלא נענים לבקשת המשפחות השכולות. אגב, על כמה משפחות שכולות מדובר? עד לרגע זה לא ברור. כמו שגם עד לרגע זה לא ברור מה הממדים של הסרבנות בצה"ל שגרמו לנתניהו לעצור את הרפורמה המשפטית. באותו יום התפרסם גם מאמר ארוך של הכותב הבכיר של העיתון, נחום ברנע, תחת הכותרת "מה לשרים בבית הקברות?", ולצידו קריקטורה של בית עלמין צבאי עם קברי חללי צה"ל ומחוץ לגדר משאית עם פודיום נואמים.

הלאה: יום ראשון בשבוע שחל בו יום הזיכרון. זה מתקרב. חייבים לעלות מדרגה בהנדסת התודעה. הכותרת הראשית: "משפחות שכולות לשרים: אם אתם תבואו לטקסים – אנחנו לא נגיע". הופה. זו כבר לא רק סוגיה שנויה במחלוקת עזה, זו כבר לא רק התנהגות שלא רגישה לזעקת המשפחות השכולות, זה ממש לזרוק את המשפחות השכולות ביום הזיכרון מבתי העלמין. להוציא אותם החוצה.

נו, ועם כותרת כזאת, פלא שזה הצליח? למחרת, ביום שני, ערב יום הזיכרון עדכן העיתון: "הלחץ עבד: שישה שרים וחברי כנסת לא יגיעו מחר לבתי העלמין". זהו. המהלך הושלם. אפשר לעבור לקמפיין הבא. מהו? סבלנות. הוא יחכה לכם בגיליון שאחרי יום העצמאות.

וממש במקביל לקמפיין התקשורתי, הווטסאפ שלי לא הפסיק לספר על מציאות אחרת: על חגית ריין, אמא של בניה ריין, שמתחננת להפסיק. על משפחת גובי, שמספרת על הבן אלקנה גובי שקברו נעקר מגוש קטיף ומבקשת להשמיע קול. ועוד המון משפחות, חלקן הרבה פחות מוכרות ומקושרות, שלא מתאימות לנרטיב השולט, שקיבלו תחושה שהן מהצד "הלא נכון" השנה. עליהן לא דיווחו בתקשורת. הן נשארו בווטסאפ.

ואפרופו נרטיב: מדהים באיזו קלות התקשורת שולטת בו ומשנה אותו. הרי במשך שנים נשלחו צוותי צילום למאה שערים ולבני ברק כדי לצוד חרדים הולכים בצפירה. אתם לא משרתים בצבא? לפחות תכבדו את זכר הנופלים. עכשיו, כשהנציגים הבכירים של החרדים רוצים לבוא ולכבד את הנופלים – זורקים אותם מבתי העלמין הצבאיים כי הם לא עשו צבא.

אבל השבוע הזה לא נגמר ביום העצמאות. אחריו יש עוד יום אחד שיכול להיות תחילת העצמאות של הימין. נכון, רק לפני כמה חודשים השתתפנו בהפגנת היותר־משני־מיליון בקלפי ביום הבחירות, אבל מה לעשות, צריך לצאת שוב. חייבים לצאת. ואם אתם שואלים אותי, בסופו של השבוע הכואב הזה, המטרה הראשונה בהפגנה היא לא מפגן כוח מול הפגנות השמאל. הרי כמה שלא נהיה, בסיקור בתקשורת יקטינו אותנו, ידרכו עלינו, ימצאו איזה קיצוני שמקלל סמולנים או שופטים. ההפגנה היא מול ראש הממשלה שלנו, ומול הנציגים שלנו. אלה שבחרנו בקלפי. אל תגנבו לנו את הבחירות.

נצא לרחובות במאות אלפינו כדי להעביר להם מסר ברור: אל תתקפלו שוב כמו שהתקפלתם השבוע ביום הזיכרון. ובעיקר אל תתקפלו כמו שהתקפלתם לפני כחודש "כדי שנעבור בשקט את יום הזיכרון ויום העצמאות".

עצרת את החקיקה, אדוני ראש הממשלה – לא השהית, בה"א, עצרת, בעי"ן – ומה קיבלת בתגובה? הכניעה שלך רק הגבירה את המחאה בשמאל. תדלקה אותה. גרמה לה להידרדר למחוזות של פגיעה בזכר הנופלים. וגם מכאן זה עוד יידרדר. הרי הצליח להם נהדר הקמפיין של יום הזיכרון, ועם הצלחות קשה להתווכח.

נו, אז אם בין כה כל כך שונאים אותנו בכלל – ואותך ראש הממשלה בפרט – אולי כדאי שנתקן את מערכת המשפט?