"ונקדשתי בתוך בני ישראל" 'מסור עצמך וקדש שמי' (רש"י) מדוע מצווה היהודי למות על קידוש ה' הלא בכל שאר המצוות נאמר "וחי בהם ולא שימות בהם" ומדוע איפה שונה מצווה זו?
הגמרא מספרת על כמה דמויות עליהן "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" (מסכת עבודה זרה י. י"ז. י"ח:) בניגוד למקובל לחשוב כי בכיית רבי היא על הזכות הגדולה שנפל בחלקו של מי שקנה את עולמו בשעה אחת, מבאר המהרש"א תפיסה שונה לפיה בכית רבי היא על שזכה בעולם הבא שנבנה 'רק' בשעה אחת, "דלא קנה עולמו רק בשעה אחת – שנהרג ויצא מן העולם, ולא זכה למדרגה היותר גדולה לקנות עולמו בכמה שנים".
אינה דומה נחלת מי שעולם הבא שלו מגיע מתוך מסירות והתאמצות של חיים שלימים עליות וירידות הצלחות וכישלונות, תחושת ניצחון ולעיתים תחושת אכזבה ובכל זאת הוא אוזר אומץ שוב ושוב לאסוף את עצמו ולהתעלות שוב לעבודת ה' במעשים נוספים, למי שקונה את עולמו אך ורק במעשה אחד.
יש במעשה מצוות מסירות נפש שהאדם מת על קידוש השם אפשרות לקדש שם שמים במעשה קיצון אחד, ועל כך נאמר 'יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא' במעשה זה האדם מביא את חייו לשלמות המבוקש ומטרת החיים היהודים, מסירות הנפש בהקרבת החיים מתמצתים את חיי היהודי ותכלית חייו, אך זהו רק מעשה אחד שבא במהירות ובחיפזון.
לחיות על קידוש ה' לעומת זאת, זו היא משנת חיים סדורה הכוללת את כל מרכיבי הנפש בשעות ותקופות שונות, כזאת שדורשת מחשבה וקבלת החלטות כאשר קידוש ה' הוא הגורם היחיד שמכריע להן, גם בצוק העיתים ובשעות אתגר.
למות על קידוש ה' זו היא אכן מטרת כל התורה כולה ועל כן מצווים אנו על מסירות נפש בשעת ניסיון ושמד, אך הקב"ה רוצה כי נקיים את קדשות שמו במשך חיים שלמים ועל כן בשאר המצוות נאמר "וחי בהם ולא שימות בהם"
למות על קידוש ה' היא מדרגה גבוהה, אך לחיות על קידוש ה' היא מעלה גבוהה אף יותר.
נכתב על פי משנתו של השפת אמת על פרשת אמור