"היכול להוכיח ואינו מוכיח – נדבק בחטא"

'וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ'

רבינו האור החיים הקדוש אומר, שכאשר גדולי ישראל מעלימים עין מעדת ישראל להוכיחם ולמונעם מעבירות, יכול להתקיים בהם מאמר חכמינו זכרונם לברכה 'עבירה גוררת עבירה' והם באים לידי טעות, להתיר להם דברים האסורים מן התורה.

וזה נרמז בפסוק שלפנינו: 'וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ' שאם הציבור בא לידי עבירה בשוגג מחמת שלא הוכיחו אותם. אז 'וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל' זה גורם שהסנהדרין שהם 'עיני הקהל' יהא נעלם מהם תורתם, ויורו היתר בדבר האסור.

ובספרו 'ראשון לציון' כותב רבינו הקדוש בשם 'חכמי האמת' שאמרו, כי כל חוטא על ידי עשיית החטא, מלביש את עצמו בשני סוגי טומאה, טומאה פנימית וטומאה חיצונית. וחכם שיודע להוכיחו ואינו עושה זאת, נדבק בנפשו הטומאה החיצונית שיש על החוטא.

ובזה מפרש את הפסוק 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. שעל ידי שאתה תוכיח, לא תשא על עצמך את הטומאה החיצונית שעליו מחמת חטאו.

'רואים מכאן, כמה יש חובה על האדם להוכיח את חברו, וכמובן רק בדרכי נועם'

[אור החיים ויקרא פרק ד פסוק יג]