- רדיו קול חי - -

"הדמעות שהובילו את הגמלים": פרשת וישב \\ הרב אפרים אפשטיין

צילום: מרצי ערכים

באדיבות ארגון "ערכים"

בפרשת השבוע כשהתורה מספרת שאחי יוסף שולחים את כותונת הפסים ליעקב לאחר שהטבילו אותה בדם של שעיר העיזים,
אומרת התורה שיעקב ממאן להתנחם.
"ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אותו אביו.

כשמתבוננים בפסוק שמים לב ששלושת המילים האחרונות," ויבך אותו אביו", נראות כחלק נפרד משאר הפסוק וכאילו אינן במקומן,

שהרי הפסוק הקודם, הוא זה שעוסק באבל של יעקב
"ויקרע את שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים",
והפסוק שבא לאחריו רק מוסיף שיעקב ממאן להתנחם וא"כ מדוע דוקא בסופו מציינת התורה את בכיו של יעקב ??

ואכן רש"י במקום מבאר ש "ויבך אותו אביו" מתייחס לאביו של יעקב, ליצחק.
שיצחק ידע שיוסף חי ורק בכה מפני צרתו של יעקב.

לפני מספר שנים השתתפתי כאורח בארוע שהוגדר "מסיבת חנוכה" באחת מהישיבות לנוער מתמודד.
למסיבת חנוכה הזאת מתכוננים כבר מ א' אלול.
בא אלול מתחילים מסכת שמסיימים אותה בחנוכה,ואת סיום המסכת עושים יחד עם הורי התלמידים.

כשביקשו שאדבר,ביקשתי לשאול שאלה.

מדוע,כך שאלתי,ירד יוסף דוקא למצרים ??
מדוע לא למקום אחר ??
האם היתה זו גזירת שמים שיוסף יגיע דוקא למצרים ??

בפשטות ההבנה היא שכל המהלך הוא שמיימי.
אבל אחד מהפרשנים על התורה,שחי לפני כ500 שנה ,מגלה לנו שהסיבה שיוסף ירד למצרים ונעשה שם אדון לביתו של פוטיפר,לא היתה גזירת שמים.

רבי אברהם סבע שחיבר את הספר שנקרא "צרור המור" ,מקשה קושיה.

כשהתורה מתארת את סיפור מכירת יוסף היא מספרת שהאחים לאחר שהשליכו את יוסף לבור הם מוכרים אותו לישמעאלים,והישמעאלים למדיינים.

מיד לאחמ"כ התורה מתארת כיצד מביאים את כתונת הפסים ליעקב ,"וישלחו את כתנת הפסים…ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו.."
ואז מיד תאור אבלו וצערו של יעקב.

לאחמ"כ עוברת התורה לסיפור יהודה ותמר.

מה שמפתיע הוא,
שבין תאור אבלו צערו של יעקב לבין סיפור מעשה יהודה ותמר,נכנס פסוק שנראה לכאורה ש"מונח" שלא במקומו,
"והמדנים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים".

מדוע בוחרת התורה למקם את מכירת יוסף לפוטיפר דוקא כאן ??
לכאורה מקומו של הפסוק הזה צריך להיות בסיום התאור של מכירת יוסף ולא בסיום התאור של אבלו של יעקב ??

אני אצטט לכם את תשובתו הנפלאה.
"ואמר 'והמדנים מכרו אותו אל מצרים',
להורות כי שערי דמעות לא ננעלו,ובכית יעקב הואיל שלא הוליכוהו לאיי הים,אלא שקנה אותו פוטיפר ושמו אדון לביתו.
שאם לא כן זה הפסוק היה לו לסמוך אצל ' ויוסף הורד מצרימה' או לא היה צריך לכותבו כלל כי הוא מיותר.
אלא כדי לסומכו אצל 'ויבך אותו אביו' כמו שכתבתי. "

לפי דברי רבי אברהם סבע ,הבכי היה של יעקב ולא כדברי רש"י שאומר שהיה זה בכיו של יצחק.
ובזכות הבכי הזה הורד יוסף למצרים ונהיה למושל ביתו של פוטיפר.
לולא הבכי של יעקב,היה יוסף מובל אי שם לאיי הים.

יעקב שממאן להתנחם על יוסף,בוכה עליו בדמעות כמו שרק אבא יכול לבכות על בנו,
והדמעות גרמו לכך שיוסף יגיע למצרים.

אנחנו חושבים,כך אמרתי לאותם בחורים,שאנחנו פועלים ,שאנחנו מצליחים…
אבל האמת היא שבלי הדמעות של אבא ואמא יתכן שהיינו אי שם באיי הים.
תניחו בצד את כל מה שאתם יודעים שהם נותנים לכם.
בגדים ,כסף…
מתי בפעם האחרונה שקלנו והערכנו את הדמעות שהם בכו עלינו בלילה,בתפילות.
מי יודע היכן היינו נמצאים בל הדמעות הללו.
כמה הכרת הטוב צריכה להיות לנו.

ואתם,כך פניתי להורים,האם אנחנו מודעים לכח של הדמעות שלנו ??
האם עלה בדעתנו שאולי אם רק נוזיל עוד כמה דמעות,זה מה שיכול לחולל את השינוי ??
האם אנחנו באמת מעריכים את הכח העצום של כל דמעה ודמעה ??

הדמעה היא לא תוצר פיזיולוגי של הגוף.
הדמעה יכולה לדחוף שיירה שלמה של גמלים,היא יכולה לשלוט במחשבה של סוחרים מדינים
היא יכולה להוביל את הילדים שלנו להיות אדונים בשיא הצלחתם במקום להיות ח"ו אי שם באיי הים.

יעקב ממאן להתנחם,הוא לא מסכים לוותר.
דוקא כשנראה שאין כבר מה לעשות..
שם מגיע הבולדוזר שיכול לעקור הרים.
שם הוא בוכה.
כשנראה שאין מוצא,שם נמצא הכח האדיר של הדמעות.

הגאון מוילנא אומר ש"בכי" הוא מלשון "מבוכה"
כמו " נבוכים הם בארץ"
כמו אובדן הדרך,כשלא רואים איך להמשיך,הביטוי לזה הוא בכי.

והבכי הוא המוצא.

אברך אחד הגיע לרב שמשון פינקוס ובכה לפניו בדמעות ששנים רבות הוא נשוי ואין לו ילדים.
אמר לו הרב פינקוס
"תבוא אלי בשתים בלילה ונראה מה לעשות".
כשהאברך הגיע בשתיים בלילה,ביקש ממנו הרב פינקוס להתלוות אליו לנסיעה.
הרב פינקוס נסע כמחצית השעה עד שהגיע למקום מדבר שמם וחשוך ,יצא מהרכב ואמר לו,
'עכשיו אתה לבד במדבר,רק אתה והרבש"ע,תבכה אליו,תדבר איתו,תתחנן ואז תיוושע"
אחרי חצי שעה חזר הרב פינקוס והסתכל על אותו אברך ואמר " לא,לא בכית מספיק,לא בכית מעומק הלב,תפציר בכל הכח בכל הנשמה"
לאחר חצי שעה חזר שוב הרב פינקוס וראה את פניו של אותו אברך רטובים מדמעות של תפילה.
אוו,הוא אמר לו,זה מה שהתכונתי,עכשיו תראה שתיוושע.
וכך היה!!.

וימאן להתנחם, יעקב מסרב לוותר.
כשמגיעות הדמעות,כשנראה שאין מוצא..
הדמעות בעצמן הן הפתרון.

===

להערות והארות אפשר גם במייל
[email protected]