בשבועות האחרונים יצאו הרופאים והמתמחים בישראל במאבק לקיצור התורנויות של המתמחים במחלקות השונות בבתי החולים.

המאבק נראה אולי כאילו נועד לשפר את תנאי העסקתם של המתמחים, אך הוא בראש ובראשונה לטובת המטופלים.

על פי המקובל בישראל, כל רופא נדרש לעבור תקופת לימודים הנמשכת שש שנים, לאחר מכן שנה נוספת של סטאז' (רישיון על תנאי – ועבודה תחת רופא מורשה), ורק לאחר השלמת המסלול הזה ניתן לקבל רישיון רפואה המתיר לעסוק בכל פעולה רפואית קיימת. הרופאים ברובם ממשיכים להתמחות במקצוע מוגדר למשך תקופה נוספת הנמשכת לרוב בין 4-6 שנים, וחלק גדול מהמתמחים ממשיכים לתתי התמחות – מה שמאריך בעוד מספר שנים נוספות.

מרבית המתמחים עובדים כ-270 שעות בחודש ואף יותר, כאשר רובם עובדים מעבר לשעות העבודה הרגילות שנמשכות בין עשר לשתים עשרה שעות ביום. בנוסף לכך, הרופא מבצע עוד שש תורנויות בחודש, כאשר משך כל אחת מהן עומד על 26 שעות לכל הפחות. בחלק הארי של התורנות המתמחה הינו הסמכות הרפואית הבכירה ביותר הנוכחת במחלקה או במיון.

עד לפני כשני עשורים המתמחה היה נדרש לעבוד אף 36 שעות. הנוהל הזה התחיל כאשר היה ברור ש"מישהו" צריך להישאר במשך הלילה במחלקה, וה"מישהו" הקבוע היה בדרך כלל מתמחה שלא העז לערער על ההנחיות וההוראות שהונחתו עליו. מאז צומצמו מספר השעות ל-26, ועדיין – מדובר במעמסה לא אנושית המונחת על כתפי המתמחים.

לא לחינם המחאה על תנאי העסקתם של המתמחים פרצה במלוא עוזה דווקא בעת הזאת; לאחר כמעט שנתיים בהן מערכת הבריאות הישראלית התקיימה על טיפות הדלק האחרונות של הצוות הרפואי שמסר את נפשו בחירוף נפש בשעת המגפה. בעקבות תקופה זו הגיעה ההכרה כי לטובת כולנו, אי אפשר להמשיך בשיטת העבודה הפוגענית של למעלה מ-26 שעות עבודה ברציפות.

מטבע הדברים רובכם פגשתם או תפגשו אותנו המתמחים בכל אחת משעות היממה. לפעמים זה יקרה בשעות הקטנות של הלילה, במפגש שלא איחלתם או בחרתם לעצמכם, בין אם זו אמא עם תינוק קטן מכחיל ומתנשם, בין אם אתם מלווים את אבא או אמא עם סימנים חריפים לאירוע לבבי, או אפילו במקרה הטוב -הגעתם לקראת לידת יקיריכם בשעה טובה.

בזמנים רגישים כאלה, כל אחד רוצה להיות בטוח כי הרופא המטפל, אשר נדרש לפעמים גם לקבל החלטות הרות גורל 'שהנשמה תלויה בהן' נמצא במיטבו, והחלטותיו מתקבלות בשיקול דעת ותשומת לב לכל הפרטים הרלוונטים. ואם אפשר, שהרופא יהיה גם נחמד ויביע אמפטיה.

אולם במציאות הקיימת זו משאלת לב שכמעט ולא יכולה להתממש: האם יצא לכם פעם להיות ערים לילה שלם? זוכרים איך אתם חשים בבוקר חג שבועות? או אולי אחרי חזרה מציון רבי שמעון בלילה נטול שינה? כמה הייתם סומכים על עצמכם בשעות אלו בפעולות מורכבות שהם לא אכילת עוגת גבינה או צחצוח שיניים? שלא לדבר על נהיגה ברכב מלא בילדים בכביש מהיר.

כך, פחות או יותר חשים אותם רופאים ורופאות צעירים לאחר 24 או 26 שעות רצופות בעבודה, כאשר ברוב התורניות הוא ככל הנראה גם לא הספיק לאכול אפילו לא ארוחה אחת מסודרת במשך היום.

למען המטופלים והרופאים ולמען איכות הרפואה בישראל, הגיע הזמן לומר די!

 הכותב ד"ר יהודה סבינר הינו יו"ר חרדים ברפואה, מתמחה ברפואת ילדים | הטור באדיבות ומתוך מגזין משפחה