וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:

רבינו האור החיים הקדוש שואל שאלה עצומה, שהרי גם אצל אברהם נאמר 'וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד'. ומדוע הקפיד ה' רק על צחוק של שרה, ואילו על צחוק של אברהם לא הקפיד???

ומביא רבינו הקדוש שבתרגום אונקולוס מצינו שינוי בתרגום המילה 'צחוק', שאצל אברהם מתרגם מלשון שמחה, ואילו אצל שרה מתרגם מלשון צחוק וחיוך.

ולפי זה מובן, שאברהם צחק ושמח, ואילו שרה חייכה וזלזלה.

אולם רבינו הקדוש אינו מסכים לחילוק זה, ושואל בלשונו הקדושה: 'על מי סמך הקדוש ברוך הוא להבין שני פירושים משונים בתיבה אחת'?

ולכן מבאר רבינו הקדוש בפירוש מאיר ומתוק, שה'צחוק' של שרה גם היה צחוק של שמחה והודאה להשם יתברך, וכמו שמצינו אצל אברהם שצחק מתוך שמחה. והטעם שהקפיד ה' על צחוק שרה ולא על צחוק אברהם, כי שרה שמחה רק לאחר שחזר להיות לה אורח כנשים, ולא היה לה שמחה שלימה רק לאחר שראתה סימנים לישועת ה'.

מה שאין כן אברהם אבינו, שמח והודה להשם יתברך על הישועה קודם שהגיעה הישועה בפועל לידו.

ובפרשת לך לך כתב רבינו הקדוש על הפסוק 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'. שאברהם אבינו החשיב ברכת הקדוש ברוך הוא כאילו כבר הגיעה לידו, ולכן הפקיד בחזרה את הברכה אצל הקדוש ברוך הוא, שלא יתקלקל מחמת חטאיו.

[אור החיים וירא פרק יח פסוק יב. פרק טו פסוק ו]