הנה וידוי אישי: לפני שבועיים ערכתי ניסוי חברתי, שיצא לגמרי משליטה.

הכל התחיל בסיום תפילת שחרית בשטיבלך הסמוכים למקום מגוריי. קיפלתי את תפילַיי וחשתי צימאון במורד הגרון. בעיקר, הרגשתי צורך בקורטוב קפאין שיסייע בהחזרת הראש למצב של עֵרוּת מלאה. קוראים רבים מכירים את זה, אני מניח. מתקשים לפתוח את היום בלי קפה של בוקר.

במקרים כאלה אני רגיל לגשת לחדרון הקפה הסמוך. גבאֵי השטיבלך שלי דואגים בדרך כלל להיצע נדיב של קפה, מים חמים, סוכר וחלב. אפילו כוסות נייר. להחיות בהם נפש כל חי. בצאתי מהתפילה, בדרך הביתה או לעבודה – אני רגיל לעיתים לקחת איתי כוס קפה, לדרך. גֶעשְׁמַאק.

כך ביקשתי לעשות גם ביום חמישי לפני שבועיים. רק שלא שיערתי את מפח-הנפש שמצפה לי בחדר הקפה. רק מי שמכור לכוסות קפה בשעות הבוקר, כאלה שמחזירות אותו לפעילות סדירה, מכיר זאת. תחושה מעצבנת. בשפה עדכנית של ישראלים, אומרים: תחושה 'מבאסת'. ללא נשוא ממש.

אין חלב.

תאמינו לי או שלא – עד לרגע זה לא הצלחתי להבין מה הסיפור של המחסור בחלב, שהתחיל בדיוק בערב חג הסוכות האחרון, ועד לרגע הזה המשק לא התאושש ממנו. טרם הבנתי אם הפרות חלו בקורונה, או שהן סובלות מתופעות לוואי של חיסון הבוסטר, או שמא מדובר בבעיה של האכלת שַחַת עם חשש היתר מכירה.

במיוחד התקשיתי להבין משפט ששמעתי מפיו של אחד מבעלי המשקים, שהסביר בערב החג בריאיון ש"בגלל החג, הציבור צורך כמות גדולה יותר של חלב, ולכן נוצר מחסור". אם המחסור נוצר בגלל החג, איך זה שהיום – כמעט שלושה שבועות אחרי ערב החג, עדיין אני מגיע לסוּפֶּר ומגלה במחלקת החלב את המדפים כשהם ריקים ועצובים, או למצער, יש בהם פה ושם שאריות של שקיות חלב בהכשרים פחות סטנדרטיים? מה תגידו עכשיו? 'שמנו לב שהציבור צורך יותר חלב לקראת ראש חודש מרחשוון?'

בקיצור, תעלומת החלב. או: תסמונת הפרה המשוגעת והרפתן העצלן. או: לא יודע מה, אבל זה לא משנה את התחושה של אברך שעומד בשטיבלך עם כוס קפה חצי מוכן, רק חלב אין.

נחזור לשטיבלך. מול השוקת השבורה בעמדת הקפה, עמדתי נבוך וחסר אונים. בידי כוס עם מים חמים מהולים בכפית קפה וטבלית סוכרזית, ולמרבה הצער אין חלב. ניגשתי אל הגבאי ואמרתי לו שזה לא תכל'ס. באותה נשימה נצנצה בי איזו הלצה חצי אירונית: אולי הפתרון הוא לרכוש פרה מיוחדת עבור השטיבלך, מה שישחרר אותנו מהתלות בחסדיהן של המחלבות? ככה לא נזדקק יותר לקריזות של הרפתנים והחלבנים. מהפרה – ישר לכוס הנייר בשטיבלך.

הגבאי צחק צחוק משוחרר ובריא של תחילת חורף. "רעיון טוב", אמר. ובעוד החיוך על פנינו, פנינו איש לדרכו.

כיוון שזה היה יום חמישי – יום שבו העומס בעבודה רופף יחסית – ירדתי לאחר התפילה למקווה, להשלמת טבילה שלא הספקתי לערוך לפני התפילה. למי שמכיר – המקווה הוא מקום שבו חוט המחשבה מתפתל ומתפתח. אודה ואתוודה – טורים רבים שאתם קוראים מעל גבי הכפולה הזו, נוצרים שם, ברגעים האלו בבור הטבילה. אולי זה הרוגע שסביב, אולי המים המטהרים, אבל זו עובדה: טבילה במקווה מפתחת את החשיבה. שווה לנסות.

וכך, מרוצה מההלצה שהעלתה בת-שחוק על פני הגבאי בשטיבלך, החל להתנוצץ במוחי רעיון שובב: להכין מודעה שמודיעה על התוכנית לרכוש פרה חולבת עבור השטיבלך. זה לא היה שעמום גרידא. היה לי רצון לערוך ניסוי חברתי, שיבחן את מידת הוויראליות של מידע – גם אם פיקטיבי או דמיוני – שמוצא את דרכו לרשות הרבים.

ואולי, חשבתי בשקט, ככה המחלבות ילמדו לקח.

הגעתי הביתה, ובעוד זקני רטוב מהטבילה, לקחתי לי דף נייר סטנדרטי בגודל A4, הצטיידתי בטוּש שחור, ודאגתי מראש לסליל של דבק סלוטייפ. על גבי ה-A4 שרבטתי את המילים דלהלן:

"בס"ד, תשרי תשפ"ב

"עקב המחסור החמור בחלב לחדר הקפה (דבר שיש בו צער לרבים) – אנו מתארגנים לרכישת פרה שתניב חלב עבור המתפללים, מבלי להזדקק ל'תנובה' ו'טרה'. אפשר לתרום בעמדת 'נדרים פלוס' ולציין עבור 'פָּרַת השטיבלך'. בברכה, הגבאים".

שלושים ושמונה מילים בסך הכל.

לקחתי את המודעה, ובאמצעות פיסות סלוטייפ תליתי אותה על הקיר בחדר העבודה שלי (זה עלה לי במזכרת מעצבנת בדמות קילופי צבע שנותרו על הקיר לאחר שנגמרה ההרפתקה הקונדסית). אחר כך לקחתי מצלמה, צילמתי את המודעה, ודאגתי שהיא תגיע לכמה מכרים. מה שנקרא: שגר ושכח.

השלט שתליתי בחדר עבודתי

ובאמת ששיגרתי ושכחתי. מכאן ואילך, הסחתי את דעתי מכל העניין. הרי זו הייתה הלצה ותו לא.

מה שקרה בשעות הבאות גרם לצעד הקונדסי התמים (או הלא-כל-כך תמים) להפוך לאחד הניסויים החברתיים המרתקים ביותר שנעשו בתחום נזקיה האפשריים של השַׁגַעַת הטכנולוגית שכולנו מושפעים ממנה, מי במישרין ומי בעקיפין.

המודעה הזו, פשוט הגיעה לכל מקום. וכשאני אומר לכל מקום, אני מתכוון לכל מקום. ממש. בתוך שעה קלה, התחלתי לקבל אותה בחזרה מכל מיני אנשים שנוהגים להפיץ כל חומר שמגיע אליהם. התפוצה הייתה ויראלית ומשוגעת. זה הגיע כמעט לכל במה אפשרית. קבוצות-קבוצות של אנשים ניסו לנחש באילו שטיבלך בארץ מדובר, ולפי הכתב והסגנון ניסו להבין באיזה סוג של גבאי מדובר.

היו שקבעו: בוודאי מדובר בגבאי ספרדי. יש כאן תמימות ופשטות כזו, שאופיינית לגבאים ספרדים שלא מוכנים להשלים עם מחסור בחלב ורוצים לספק למתפללים קפה בכל בוקר, כדי שיוכלו לומר 'פתח אליהו' בראש צלול. בטח הגבאי הזה גדל באיזה משק, מכיר מקרוב את טכניקת החליבה, ולכן הוא חושב על הרעיון לרכוש פרה לבית-כֶּנֶסֶת.

אחרים שללו את ההנחה הזו מכל וכל. הם קבעו נחרצות שברור שמדובר ללא ספק בגבאי אשכנזי. רק לגבאים אשכנזים עם ראש עקום יכולים לבוא רעיונות משונים כאלה. בטח מדובר בגבאי הרפתקן, שמנסה את מזלו בכל מיני מיזמי נדל"ן ופירמידות פורחות באוויר, והפעם בחר להשקיע בפרה חולבת ואף לצרף את המתפללים להרפתקה שלו.

משהסכימו הכל שסביר יותר שהגבאי הוא אשכנזי – התפתח דיון חדש: האם הוא חסיד או ליטאי? ואם הוא חסיד, האם הוא מחסידות פלונית, פלמונית, או פולנית (היה רוב ברור לאופציה הפולנית. "הביזנס המוזר הזה על גבו של משבר מתגלגל בענף החלב – הוא רעיון פולני מובהק", הגיב מאן-דהו שבקי מאוד בהלך המחשבה הפולני. שיהיה).

עם זאת, גם האופציה הליטאית לא נשללה לגמרי. אבל השאלה היא איזה ליטאי: מפלג פלוני שאנשיו ידועים ברעיונותיהם המוזרים, או מזרם פלמוני שמקפיד גם ככה לחלוב חלב לבד מטעמי כשרות, ומדובר למעשה בניצול המשבר כדי לְמַסֵד את עניין החליבה העצמאית. ואולי, הציע מֵייבִין אחד, הגבאי הזה הוא בכלל, מה שנקרא, 'צ'אלמער'? (ההשערה הזאת הניחה את דעתם של רבים, שקבעו: "זה הומור צ'אלמרי מובהק!" והאמת, אני לא מסוגל לשלול לגמרי את ההאשמה הזאת.)

לאחר שנסתיימו הדיונים על אודות זהותו האפשרית של הגבאי ומיקומם המשוער של השטיבלך שבהם נתלתה המודעה (שכאמור, לא נתלתה בשום שטיבלך ולא נכתבה על ידי אף גבאי) – החל להתפתח דיון נפרד, הפעם סביב התוכן של המודעה: הרי מדובר ברעיון מופרך, קבעו המבינים. הם חִשבו ומצאו, שעלותה של פרה חולבת מתחילה בעשרים אלף שקלים מינימום, כך שההשקעה הזו לא תחזיר את עצמה גם בעוד כמה שנים טובות. "עוד כמה ימים תחזור אספקת החלב, והגבאי הזה יישאר תקוע עם פרה שלא יהיה לו מה לעשות איתה", גיחך אחד המגיבים.

מישהו אחר תהה: "איפה בדיוק הגבאי המוזר הזה מתכוון לאחסן את הפרה שלו? בשטיבל האמצעי? בין הבימה לארון הקודש? ואולי בחדר הקפה? ומאיפה הוא מתכוון לספק לה שַחַת? חתיכת לץ, הגבאי הזה", חרץ בפסקנות.

גם האופציה ההומוריסטית הובאה בחשבון ("אולי מישהו ביקש לרומם את מצב הרוח ולכן תלה את המודעה השטותית הזאת"). אבל כל זה לא מנע מהמונים – אלפים רבים, לפי החישוב שלי – לשתף את המודעה החצי-תימהונית חצי-מתלוצצת הלזו, אלפים רבים של פעמים, לכל פינה אפשרית. כביכול באמת נתלתה איפשהו מודעה כזאת.

ורק אני ישבתי בצד. קצת נבהלתי ממה שהתפתח, אבל בעיקר התמלאתי תובנות.

ועד לרגע הזה – הרגע שבו אני יושב וכותב לכם את הטור הזה – לא אזרתי אומץ להתוודות בפני שום בריה שבעולם שלא גבאי מוזר ולא פרה משוגעת, זה בסך הכל איזה מושך בעט (במקרה הזה: בטוּש), שהתעצבן בבוקר כשגילה שאין חלב בשטיבלך ורצה ללמד את המחלבות לקח, ואולי לאיים עליהן שאם לא יזדרזו לספק קרטונים של חלב לריכוזים החרדיים – הציבור החרדי יתחיל להתארגן בקבוצות רכישה לקניית פרות, ולא צריך יותר את הטובות שלכם.

עכשיו, החלטתי שעם כל אי-הנעימות – הגיע הזמן לספר את הסוד.

אחרי שגיליתי את הסוד – אני מרגיש שהוקל לי מעט. מאז תחילת תפוצתה הוויראלית של המודעה המדומה, התחלתי להרגיש חוסר נוחות. נכון, המודעה קצת העלתה מודעות למשבר החלב, קצת העלתה חיוך על פני האנשים לקראת מרחשוון אפרורי, ועוד קצת העלתה מודעות למסירותם ויצירתיותם של גבאי שטיבלך במחוזותינו. אבל תכל'ס, יש כאן סוג של גנבת-דעת.

הרי כמה אנשים חשבו שהמודעה רצינית. וגם אלו שהבינו כי היא היתולית – סברו כי היא באמת נתלתה באיזה בית כנסת בריכוז חרדי כלשהו, ואף חשדו בכל מיני גבאים פוטנציאליים שידם במעל. לך תסביר להם שהמקום היחיד שבו נתלתה המודעה המדומה היה קירו של חדר עבודה קטן בביתר עילית, וגם זה היה לשניות ספורות (שהותירו קילופי סיד מעצבנים).

אז כעת – בתקווה שגם הטור הזה יזכה לוויראליות מסוימת – אני מרגיש שסגרתי את הפינה. ההבהרה הובהרה, קיבלתי אחריות על המהתלה, ואפשר להמשיך הלאה. כך לפחות אני מקווה.

ועכשיו, אחרי שהתיישרנו בעניין המודעה – אני רוצה לחלוק את התובנה העיקרית שלי מכל הסיפור, וזה מתקשר לנושא שבו עסק הטור בשבוע שעבר: נזקה הקשה ופוטנציאל ההרס הממשי של טכנולוגיית המסרים המיידית.

במקרה שלי, מדובר במעלל היתולי קל שיצא משליטה. לא מידע אמיתי, אבל גם לא מידע מזיק. אנשים חייכו, ניתחו והמשיכו הלאה. לא קרה כלום. אבל עכשיו תחשבו על מאות אינפורמציות, שמועות, הודעות, מודעות, כתבי פלסתר, פשקווילים, השמצות ורכילויות שאנו נחשפים אליהם מדי יום, והם מתקבעים אצלנו בתודעה כעובדות מוצקות, כדברים נכונים, כאמיתות מוחלטות.

לפעמים, די בחצי שורה שמישהו חסר אחריות הפיץ – כדי שנשים איקס גדול בראש על יהודי, רק כי איזה משועמם בחר בו כאובייקט והחליט להביך ולהשמיץ אותו בכלי התקשורת הכי נפוץ ונפיץ שהיה מימות עולם; כלי תקשורת שלא צריך להשקיע אגורה שחוקה כדי להדפיס בו או לפרסם מעליו. רק חצי דקה של שרבוט שטותי ולחיצה על מקש ה'שלח'. הרי במדיום הזה אין שום סינון, עריכה, ביקורת, ועדה רוחנית או עין מקצועית כלשהי; כל אחד יכול לכתוב ולהפיץ ככל שעולה על רוחו המתועתעת.

מאז שיעקב אבינו השמיע את ארבע המילים "כי באפם הרגו איש" ועד לשנת ה' אלפים תי"ו שי"ן פ"א בי"ת לבריאת עולם – לא הייתה משמעות מוחשית ומחרידה ומטרידה ומזעזעת יותר לפסוק הזה. די בהקלדה מהירה כדי עיטוש קל, פחות משיעור של משיכת-אף זריזה – כדי להוריד את המסך על חייה של משפחה בישראל, להעלות את הכורת על שמו הטוב של אדם מישראל, לבטל שידוך או לפרק משפחה, להפוך משפחה מאושרת לעצובה, אנשים עליזים למדוכדכים, בעלי שם טוב לכאלה שיסתובבו עם אות קלון על מצחם מעתה ועד עולם.

המודעה על הפרה שלא הייתה, כבר נשלחה מזמן לפח האשפה שסמוך לביתי, אבל קילוף הסיד שעל הקיר בחדר עבודתי – שאין לי מושג מתי אתקן אותו – ישמש עבורי (אני מקווה וממליץ שגם עבורכם) תמרור אזהרה נצחי על פוטנציאל ההרס העצום וחסר הגבולות כתוצאה מכמה מילים בודדות.

חכמים, היזהרו. פשוט היזהרו. החיים הרבה יותר רציניים מפרה דמיונית בשטיבלך.

הטור מתוך ובאדיבות מגזין "משפחה"