הצלקות וספרי התורה

כשאנו נמצאים בבית הכנסת ורוקדים בניחותא בשעת ההקפות, הבה וניזכר כמה מסירות נפש נדרשה לאבותינו, ברוסיה הצארית, ואפילו לפני כשבעים שנה, בתקופת השואה, כדי לרקוד ולשמוח בשמחת תורה.

אין צורך להכביר במילים על יחסם של הנאצים ימש"ו לרבנים ולאדמורי"ם בתקופת אימת השואה. הנאצים התעללו במיוחד ברבנים, כמו בסיפור הנורא שלפנינו, כאשר הנאצים ניסו להשבית את רוח היהודים דווקא בזמני חג ומועד, ובפרט לרבנים והאדמורי"ם, ראשי העדה.

הרבי מצאנז- קלוזינבורג זצ"ל סבל מרורות בתקופת השואה. הודות לשם שיצא לו כרב גדול לפני המלחמה, אנשים היו נמשכים אליו ומבקשים את עצתו והכוונתו אפילו בתוך המחנות. הדבר לא נעלם מעיני הגרמנים, והם נתנו לרבי "יחס מיוחד", שכלל אלימות יתרה ואכזריות מוגברת. הרבי סיכן את בריאותו היקרה בכך שלא אכל מזון לא כשר או כזה שאולי הכינו אותו יחד עם מזון לא כשר, ודרך קבע היה משתמש במנת המים הזעומה שלו כדי ליטול את ידיו לפני אכילת לחם. כל זאת, כאשר בד בבד הוא מעודד את כל האחרים לשמור על חייהם באכילת כל דבר שעליו הם יכולים להניח את ידיהם-הלא-נטולות, כשר או לא כשר. מעריציו ובני עדתו השתדלו להגן על הרבי וסיכנו את חייהם כדי לסייע לו בכל דרך שיכלו. הם היו מוצאים לעתים קרובות דרכים שיאפשרו לו לשמור את השבת ואת החגים האחרים, כשהם לוקחים על עצמם את מכסת העבודה שלו בנוסף על זו שלהם.

פעם התאפשר לרבי להימנע מעבודה בשני ימי החג האחרונים של סוכות (בחו"ל יש יום טוב שני של גלויות), הודות לתוכניותיהם המתוחכמות של שכניו לדרגש. אבל איכשהו הגיעה לגרמנים ידיעה על התחבולה, והם אילצו את הנוכחים לעמוד ולהתבונן כיצד הם מכים את הרבי בצורה כל כך אלימה, עד שאף אחד לא האמין שהרבי יעמוד בהשתוללות האכזרית וייצא ממנה חי. הנאצים לא הרשו לאף אחד לבוא לעזרתו של הרבי זצ"ל, אפילו אחרי ש'גמרו איתו'. הם הצעידו את כולם לעבודה, מותירים את הרבי עם ירך שבורה על רצפת הצריף.

כשהגיע הלילה, שבו האסירים היהודיים לצריפים בכבדות ובחשש, בהנחה שהם עומדים להתאבל על פטירתו של הרבי שלהם. במקום זה, הם גילו שהאדמו"ר הצליח, באופן ניסי ממש, לגרור את עצמו אל העמוד, להיאחז בציפורניו ולהתרומם כמעט לעמידה. הם מצאו אותו מתנודד קדימה ואחורה כששפתיו לוחשות בצרידות. "רבי, מה אתה עושה?!" שאלו את הרבי. "תן לנו להביאך לדרגש, כדי שתוכל לנוח!".

הרבי הקדוש זצ"ל ביטל את דבריהם בתנועת יד. "בניי, היום שמחת תורה," הוא מלמל. "בואו, תרקדו איתי"…

הריקוד הגדול באושוויץ

סיפור זה היה מרן הגרא"מ שך זצוק"ל מרבה לספר ברבים בהזדמנויות שונות, וכך סיפר:

בתקופת השואה האיומה, עמדה קבוצת יהודים מול תאי הגזים, בדרכה לעלות על המוקד על קידוש שמו יתברך. היהודים הללו ידעו היטב את אשר לפניהם. הם ידעו כי עומדים הם למסור את נפשם, וכי ממתינים הם לביצוע גזר הדין, שנגזר עליהם בשל היותם יהודים, אל הפועל. הם עמדו ערומים, צפופים ודחוקים, וסביבם כלבי השמירה ההולכים על ארבע וגם אלו ההולכים על שתיים.

אולם אז, לפתע, נזכר אחד היהודים הקדושים הללו וקרא מנהמת ליבו: "אחים יקרים! היודעים אתם איזה יום היום? הרי היום הוא יום שמחת תורה!!! אמנם אין לנו ספר תורה לרקוד עמו, ואפילו לא חומש או סידור אותם נוכל לאמץ אל ליבנו, אבל דבר אחד יש לנו, ואיש לא יוכל ליטלו מאתנו: יש לנו את הריבונו של עולם בכבודו ובעצמו! הוא נמצא איתנו בכל רגע, ועמו אנו יכולים לרקוד! ובכן, הבה יהודים יקרים, נצא בריקוד עם הריבונו של עולם!" – סיים היהודי את דבריו המרגשים.

חבורת הקדושים נענתה להצעתו של חברם. בו במקום, פצחו בריקוד סוחף לנגד עיניהם המשתאות של הרשעים הארורים ימ"ש. ריקוד עם הריבונו של עולם. ריקוד על שפת גיא ההריגה, ברגעים האחרונים של החיים… כי כשיש אמונה אמיצה בלב – מאום לא יוכל לה…

גם ברגעים הקשים ביותר – זוכר היהודי כי הינו בן לעם הנבחר, בן לעם המרומם "אשר בחר בנו מכל העמים", ואזי – הוא מאושר לנצח!.

את הסיפור הזה סיפר רבינו הגרא"מ שך זצ"ל, בין השאר, גם במעמד נעילת הכנסיה הגדולה השישית.

לאחר שסיים לספר את סיפורו – אמר: "יהודים יקרים! ידענו מה עבר על עמנו בכל הדורות, כמה סבלנו במשך אלפי שנות גלות, אולם מה החזיק אותנו בכל אותן שנים? מה העניק לנו את הכח לעמוד ולהתקיים? רק האמונה באלוקים חיים ובתורת הנצח – היא שהחזיקה אותנו וחיזקה את ליבנו!!!".

בהזדמנות אחרת, במעמד הפתיחה ל"ירחי כלה" תשמ"ד, כאשר סיים רבינו לספר את המעשה הזה – קרא ברגש: "רבותי, אני מקנא באותם יהודים! הלואי שהייתי זוכה לרגע אחד של קרבת אלוקים כדוגמת זה לו הם זכו, באותו ריקוד מרומם עם הריבונו של עולם! האם תיתכן הנאה גדולה מזו? הנמצא תענוג גדול מזה? אדרבה, אם יודע מאן דהוא על מציאותה של הנאה גדולה מזו – יעלה ויעמוד כאן על הבימה וישמיענה… הרי זה נקרא לחיות חיי עולם הבא בעולם הזה!" (אורחות החיים).

נעבור תקופה ארוכה קודם לכן, אל ימי הצאר הרוסי.

הקנטוניסטים היו יהודים גויסו בכפייה לצבא הצאר הרוסי החל מגיל 10, וחויבו לשרת בו 25 שנה. הרשויות ברוסיה ראו זאת כדרך לכפות על היהודים העקשנים התבוללות בחברה הרוסית. הם נהגו לחטוף ילדים מבתי הוריהם, ולענות אותם שוב ושוב עד שקיבלו על עצמם את הנצרות או שמתו מפצעיהם. הילדים סבלו רעב, מכות והלקאות, לפעמים בשוט שהיה קודם לכן רצועת העור של התפילין שלהם. במצבים של תת-תזונה, הפצעים הפתוחים על חזם וגבם היו מזדהמים וילדים רבים, שעמדו בגבורה במשך חודשים בעינויים הקשים ודבקו עד אז ביהדותם – היו מתים או נכנעים ומסכימים להיות מוטבלים לנצרות. הצאר הצהיר שרק רוסים נוצרים מהימנים יגנו על המולדת. כ-40,000 ילדים יהודים גויסו בכפייה לצבאו של הצאר ניקולאי, ומעטים ביותר יצאו משם כיהודים מאמינים. הכואב והנורא הוא, שרבים מתוך אותם שורדים אמיצים – אותו אחוז מזערי של חיילים, ששמרו בסתר על אמונתם והצליחו לחזור למשפחותיהם 25 שנים לאחר מכן – מצאו את עצמם דחויים על-ידי סביבתם כבוגדים ביהדות. הקהילות באותה תקופה, לא ידעו כחצד להתמודד עם המצב הזה. הרי הם לא קיימו את רוב המצוות ונראו כחיילים רוסים לכל דבר.

לקנטוניסטים היה בית כנסת משלהם. הקנטוניסטים ידעו לרקוד כמו קוזאקים. הם היו גברים גדולים וחזקים וספרי התורה הכבדים נראו כמו קיסמים בזרועותיהם. הם רקדו במשך שעות, ללא מאמץ. ואז, בהקפה האחרונה, הקנטוניסטים, כמו לפי אות מוסכם, הסירו לפתע את חולצותיהם – כולם ביחד! הם חיבקו את ספרי התורה לעורם, שהיה מלא בצלקות ובחבורות המכוערות ביותר שראית מימיך – ורקדו אפילו ביתר מרץ. חיוכיהם התחלפו בדמעות בעודם מתבוננים תוך כדי ריקוד בקהל היהודים שנאסף מולם להביט, כאילו אמרו: "אתם אולי למדתם ושמרתם על כל מצוות התורה הזאת, אבל אנחנו נתנו את הגוף שלנו ואת חיינו למענה. התורה הזו היא שלנו, לא פחות משהיא שלכם"….

מדוע שמחים???

כעת, לאחר שראינו כיצד אבותינו שמחו בשמחת תורה, הבה ונבדוק: מדוע ואיך שמחים בשמחת תורה?

למה שמחים בכלל בשמחת תורה?

חז"ל אומרים, לגבי 'שמיני עצרת', שהקב"ה אמר לנו ש"קשה עלי פרידתכם". קשה לאוהבים, רבש"ע וישראל בניו, להיפרד זה מזה לאחר כל ימי הרחמים וימי חג הסוכות. לכן "עשו לי סעודה קטנה". תנו לי- מבקש הקב"ה- עוד יום של שמחה במחיצתכם. נשמח יחד עוד יום אחד ואז נצא לימי החורף החדגוניים והארוכים.

בהמשך חוברה בארץ ישראל שמחת 'שמיני עצרת' בחגיגה על סיום התורה, היא 'שמחת תורה'.

מקורו של היום התקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, שבה הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, שעל פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.  לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה כ"יום טוב האחרון של חג".

השמחה לכבוד סיומה של קריאת או לימוד התורה מקורה כבר במדרש שיר השירים רבה (א, ט): "ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה."  מכן למד בעל ספר האשכול: "לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה."

וכתב המהרי"ץ גיאות: "רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה."

השם "שמחת תורה" ככינוי לחג מופיע גם בסידור רש"י. כך הוא מכונה גם בספר הזוהר הקדוש וכך התקבע בשולחן ערוך: "וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה". בבבל כינו את היום בשם "עיד אל תבריך", בערבית. 

מנהג ההקפות בשמחת תורה נהוג היה במאות השנים האחרונות, והוא מוזכר בספרי המנהג בעיקר ב-600 השנים האחרונות בלבד. מנהג ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יומו, אינן נזכרות בספרי הראשונים, בטור או בבית יוסף. המהרי"ל כותב על סדר בוקר שמחת תורה: "קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור 'אתה הראית', והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה", אך המהרי"ל לא הזכיר שהקיפו עמהם. בספר "המנהגים" של רבי יצחק אייזיק מטירנא זצ"ל הוזכרו רק ההקפות של הלילה: "מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ד' הושיעה נא אלוקי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת". על מנהגי יום המחרת, בשחרית, הוא כותב: "ומפקין (=מוציאים) כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר 'שמע ישראל' אחר 'גדלו' ועומד אצל המגדל ואומר 'אנא ד' הושיעה נא' כאמש, רק שאין מסבב המגדל." 

הרמ"א כבר מזכיר גם את המנהג של ההקפות ושל השמחה הגדולה המלווה את הוצאת הספרים. וכדבריו: "נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי התורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות (הוצאת כל ספרי התורה נזכרה גם בראשונים) וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה." 

ההקפות נערכות ברוב הקהילות בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית, וביום שמחת תורה עצמו בתפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. במשנה ברורה נכתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים ויש ז' פעמים, כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו". כיום נהוג להאריך בהקפות של שמחת תורה ולשלב בהם שירה וריקודים ארוכים בבית הכנסת עם ספרי התורה. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, והמתפללים מקיפים את הבימה שבע פעמים או יותר בעודם נושאים את הספרים עימם, ואומרים את הפיוט "אלוקי הרוחות הושיעה נא". 

המשנה ברורה מביא בשם תשובות מהרי"ק בשם רב האי גאון כך: "ביום זה רגילים אצלנו לרקד בו, אפילו כמה זקנים, בשעה שאומרים קילוסין לתורה ולכן יש להתאמץ בזה ולרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה שהיה "מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'", וכן כתבו בשם האריז"ל. והעידו על האריז"ל, שאמר שהמעלה העליונה שהשיג, באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצווה, וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל כוחו", עד כאן דברי המשנה ברורה. והביכורי יעקב הוסיף וכתב: "ואל יאמר אדם אין זה כבודי וכבוד התורה לרקד לפני המון עם כאחד הריקים, שהרי זה היה חטא מיכל בת שאול, שהשיב לה דוד המלך ע"ה "ונקלותי עוד מזאת". הרמב"ם מאריך ומפליג בעניין זה של שמחת המצווה והוא כותב, לגבי שמחת חג הסוכות ושמחת בית השואבה, את הדברים הנחרצים הבאים: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו- חוטא ושוטה. וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'". ולפני כמה שנים הוכחתי (במאמר בבטאון "קול התורה"), שהיה אפשר להסביר שדוד המלך  טען בפני רעייתו, שאכן מסכים הוא לדבריה שאין זה כבוד וגדולה לפזז ולכרכר, אך הוא משיב לה שאין ברירה, מכיוון שמכרכרים ורוקדים לפני ה'- לכן עושים זאת, אפילו שלפזז ולכרכר הוא דבר המפחית מכבודו של המפזז והמכרכר. אך לא, לא זהו ההסבר שהסביר דוד למיכל. אלא אדרבה, דוד הסביר לה שהריקוד, הפיזוז והכרכור לפני ה'- הוא הוא הכבוד האמיתי ביותר. רק לאנשים גדולים וחשובים מתאפשר, מבחינת גדלותם, לכרכר ולפזז לפני ה', וככל שהאדם גדול ונעלה יותר בחשיבותו, כך הגברת הריקוד והשמחה לפני ה' שייכת אליו יותר ויותר. "אם אני רוקד בעוז לפני ה' יתברך"- הסביר המלך למלכה- "זה עצמו מוכיח שאני חשוב ונכבד יותר מכל אלו שאינם רוקדים!!!".

מרן שר התורה מעיין בספרו הקודם של הגרש"ב גנוט

באדיבות המצלם

על הגאון מוילנא ז"ל מסופר ב"מעשה רב" כי "היה הולך לפני הספר תורה שמח מאד ברוחב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני ספר התורה". ומובא בפלא יועץ וביסוד ושורש העבודה ובעוד ספרים, שריבוי השמחה והריקוד בהקפות שמחת תורה, בכל עוז ותעצומות, הם סגולה לילדים תלמידי חכמים ולדורות ישרים ומבורכים. 

מפורסם בשם המגיד מדובנא זצ"ל, שאמר בדרך הלצה שהוא שמח בשמחת תורה מפני ש"גם אם אח שלי עושה חתונה- אני שמח בשמחתו"…  מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר על הרהורי לב אלו, של 'על מי יש לי לשמוח', דברים חריפים ביותר. לדבריו, הרהורי מחשבות אלו של "מה אני קשור לתורה" לא מגיעים מהיצר הטוב אלא דווקא מהיצר הרע של האדם, שלפתע נזכר לשאול ב"מה אני קשור לתורה". ולא היא, כל אחד קשור לתורה במה שהצליח להיות קשור, ועליו לשמוח בכל עוז על חלקו, מתוך תקווה וחיזוק שבשנה הבאה יהיו לו סיבות נוספות יותר לשמוח עליהם. 

חשבתי עוד מחשבה פשוטה בעניין: שהרי בשמחת תורה אנו שמחים על החלק שבתורה שיש לכל יהודי שהגיע בכל שבת לבית הכנסת והקשיב לקריאת התורה. בשמחת תורה אנו שמחים על כך שסיימנו את כל חמישה חומשי תורה, מ'בראשית' ועד 'וזאת הברכה', ואת סיום זה כולנו סיימנו, יחד עם "שניים מקרא ואחד תרגום", וממילא אין מקום למחשבות שכאלו. ב'יסוד ושורש העבודה' הביא בשם הספרים הקדושים, שככל שהיהודי, כל יהודי באשר הוא, מרבה בשמחה ובריקוד לפני ספר התורה, כך מתעורר למעלה בעולמות העליונים הקדושים שמחה וחדווה עצומה, וכל הזהיר בשמחה של תורה ביום הזה- בטוח שלא תפסיק התורה מזרעו.  

להתחיל מהכהנים!

ניגש כעת לכמה נושאים מרתקים, מנהגים ושאלות, הנוצרות במהלך ההקפות:

רבי שלמה קלוגר בשו"ת "האלף לך שלמה" ובשו"ת לבושי מרדכי (להגר"מ וינקלר זצ"ל) מביאים את המנהג לכבד את הכהנים והלווים בהקפה הראשונה. ונראה מדבריהם שכך היה המנהג בימיהם. והגאון האדר"ת זצ"ל כתב (בספרו "תפילת דוד"): "בהקפות אני מקפיד שיקיפו כהנים ולווים כסדר קדושתם, אך אין העם שומעים לי בעניינים אלו כלל והפצירוני לילך ראשון, ומפני כבוד הרבנות נאלצתי לעשות שלא כרצוני, מאחר שהרבנים שקדמוני לא עשו כדעתי". 

לעניות דעתי אכן כך יש לנהוג בבתי הכנסיות בהם אין רב בית כנסת או תלמיד חכם מופלג, הגבוה במעלתו מעל כל יתר המתפללים. שבבתי כנסיות בהם כולם שווים לטובה בדרגתם, פחות או יותר, לכאורה אכן עדיף להקדים בהקפות את הכהנים, ולאחר מכן את הלווים. ושטחתי הדבר לפני מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שכתב לי בתשובה: "אולי". ובביהמ"ד של מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע העניקו את ההקפה הראשונה להגרי"ש ובניו ובהקפה הבאה נתנו הספרי תורה לכהנים ואח"כ ללויים.

ולשאלה שמתעוררת בבתי הכנסיות בכל שנה ושנה. האם להחזיר בסיום ההקפות ספר תורה לקריאת התורה, או שמכניסים את כל ספרי התורה ושוב מוציאים את הספרים שצריכים לצורך קריאת התורה שלאחר ההקפות?

תשובה: הלבוש (סי' תרס"ט) כתב, שלאחר סיום ההקפות עם ספרי התורה, מחזירים את הספרים לארון, חוץ משלושת ספרי התורה בהם קוראים כעת בתורה. וכך גם כתב בלוח ארץ ישראל. ואמנם בשו"ת פרי השדה (ח"ג ק"ע) מסביר מדוע ישנם בתי כנסיות שנהגו להכניס את כל ספרי התורה לארון הקודש ולשוב ולהוציא את הספרים הנצרכים לקריאת התורה, מפני שמלשון הזוה"ק "כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרא ביה" משמע שה"עת רצון" הוא דווקא כשפותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספר התורה לקריאת התורה, ומכיוון שהוציאו את ספר התורה ושוב מוציאים אותו. וראה בספר "שמחת תורה" סימן ט"ז שמאריך לברר נפלא שאכן ראוי להשאיר בחוץ את ספרי התורה הנצרכים לקריאת התורה ולא להכניסם ושוב להוציאם. ומרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי על כך: "כמדומה שנהוג להחזיר".

מכירת 'חתן תורה' ו'חתן בראשית'

מנהג "מכירת המצוות" בשמחת תורה הינו מנהג קדום בעם ישראל ומוזכר כבר במנהגי מהרי"ל, בשו"ת התשב"ץ, בשו"ת מהרי"ק ובספרי מנהגי אשכנזי לדורותיהם, כמו בספר מנהגי וורמיזא, יוסף אומץ ועוד. ה"חרדים" כתב שיש עניין חשוב, כפי המובא בזוהר הקדוש, שלא לעשות את המצוות חינם- אלא לקנותם בשכר מלא, דבר הממשיך רוח קדושה לעושיה. וכיצד מותר "למכור מצוות" בשבת וביום טוב?  המהרש"ל מתיר זאת מפני שהוא לצורך מצווה. וראו במגן אברהם סימן ש"ו. והמהרי"ל עצמו נשאל כיצד "קונים מצוות" בשמחת תורה והוא השיב: "מצווה מותר לקנות ביום טוב", ובהמשך מסביר הוא כי "צרכי רבים הם שקונים המצוות, ומתירים ביום טוב". וגם אצל מרן החזון איש זצ"ל מכרו בכסף את פסוקי "אתה הראת". ובישיבות הקדושות נהגו למכור פסוקים אלו בלימוד הש"ס, בלימוד אלפי דפי גמרא ובלימוד "משנה ברורה".

ולנושא מעניין אחר: מדוע קוראים בתורה בליל שמחת תורה לאחר ההקפות?

ישנם מספר טעמים לקריאה בלתי שגרתית זו. ה"דרכי משה" וה"ערוך השולחן" הסבירו שנהגו למכור את העליות הללו בכסף ולנדור בהם נדרים לצדקה. ה"שערי אפרים" מסביר שקריאה זו עניינה שמחה לכבוד התורה וה"שערי רחמים" הביא בשם "מקראי קודש" שאנו חוששים שהוצאנו את ספרי התורה לרקוד בהם בכדי, ולכן קבעו לקרוא בתורה בלילה גם כן. [ולכאורה לפי סיבה זו ודאי שאין להכניס את כל ספרי התורה לארון הקודש אחר ההקפות, אלא צריך להשאיר בחוץ ספר אחד לצורך קריאה זו- שב"ג]. וב"שערי רחמים" הובא טעם מעניין מספר "זכרון ירושלים", שקריאה זו הינה זכר למצוות קריאת פרשת הקהל שבמוצאי שביעית בבית המקדש. בעבר קראו בליל שמחת תורה פרשיות שונות, והיום, כפי המנהג המובא ב"משנה ברורה", קוראים בלילה בפרשת "וזאת הברכה" ומעלים לתורה- 3 קרואים, כהן לוי וישראל. ואגב, ניתן לברך הגומל בקריאת התורה שבליל שמחת תורה (שו"ת חתם סופר סימן נ"א).

בשו"ת אבני חפץ (סי' ט"ז) כתב שיש להקפיד לא לקרוא לשני אחים בשמם כשקוראים להם יחד להקפה בשמחת תורה, משום עין הרע, ובספר "שמחת תורה" מביא בשם רבנו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שרק בקריאת התורה צריך להקפיד על כך, אך לא בשאר הכיבודים. ואגב: גם ב"הוספות" הרבות של קריאת "וזאת הברכה" צריך להקפיד שלא לקרוא לאבא ולבן או לשני אחים יחדיו בסמיכות, כפי הכתוב ב"ספר המנהגות" למהר"ם מרוטנבורג.

סוד ההקפות השניות וסיפור ניגון "ההקפה השישית" שבהקפות השניות

במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, נוהגים בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה. 

מקור המנהג מתואר על ידי רבנו רבי חיים ויטאל זיע"א בספרו שער הכוונות, את מנהגי רבו האר"י הקדוש בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. האריז"ל הקפיד מאד לשמוח ולעלוז ולהקיף הקפות גם במוצאי שמחת תורה והקפיד לערוך 7 הקפות שלמות, ובספרי תלמידיו וחכמי המקובלים כתבו שיש "רזין עילאין" בהקפות אלו. וכך מובא גם בכף החיים ובבן איש חי ובשו"ת זרע אמת, ועוד. בהמשך הגיע המנהג לחברון ולישיבת המקובלים בית א-ל בירושלים, ואחר כך התפשט גם לשאר בתי הכנסת בירושלים ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה, והמזרח – טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן, הודו ועוד. 

מלבד המקור ממנהג האר"י הקדוש, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות: השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם אשר מתחילות בזמן זה. שלאחר צאת החג מותר לנגן בכלי נגינה וכן יכולים להיקבץ רבים יותר לשמחת התורה ולקיים "ברוב עם הדרת מלך".

מנהג ההקפות השניות בארץ ישראל ברחובה של עיר, החל בזכות הג"ר יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל אביו וחותנו של הגרי"מ לאו, שיזם במוצאי שמחת תורה של שנת ת"ש הקפות בתל אביב ברחובה של עיר, על מנת להזדהות עם יהודי אירופה שאז היה כבר ידוע כי מתרחש עליהם אסון גדול.

שמעתי מהגר"א דיסקין הרגש נחמד בענין ההקפות השניות: שמחת תורה, כידוע, הוא חג שמגיע בגלל שהקב"ה אומר "קשה עלי פרידתכם". את ההקפות שניות אנחנו אלו שעושים, כי אנחנו אומרים להקב"ה: "קשה עלינו פרידתך"….

ההקפות השניות המסורתיות בצאנז הפכו לשם דבר בעולם החסידות, כאשר המוני החסידים רוקדים במשך שעות ארוכות, והאדמו"ר שליט"א, עטוף בטלית, רוקד עם ספר תורה ברחבה במשך שעה ארוכה. לפני כן, במהלך טיש נעילת החג המכונה בחסידות 'העפל טיש', זורק הרבי מצאנז את 26 תפוחי הישועות אל עבר הקהל, כאשר על פי המסורת אלו המצליחים לתפסם זוכים לישועה מיידית בזו השנה.

"ההקפות השניות במודזיץ' הינם שם דבר. כדאי לך לבוא, במיוחד ל"הקפה השישית", הפציר בי חברי הטוב, מגדולי בעלי ההלכה וההוראה בעירנו, וגרר אותי ברכבו מאלעד לבני ברק, במוצאי שמחת תורה לפני מספר שנים. לא כעת הזמן לספר על 'הקפות שניות' במודזיץ', אך כל מי ששמע ויודע, במודזיץ' שרים ב'הקפה השישית', המוקדשת כולה לקדושי השואה הי"ד, את הלחן המודז'צאי הנודע 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'. מהיכן הלחן הזה?

סמוך לסיומה של מלחמת העולם השנייה הופץ הסיפור על הלחן המרגש והנסיבות המיוחדות של הלחנתו. נוסחו הראשון של הסיפור ראה אור בארה"ב בשנת תש"ח בעיתון היהודי 'דער אמריקאנער'. בעיתון האמריקאי נשאלה שאלה: כידוע שרים עתה בכל מקום את "אני מאמין באמונה שלמה" בניגון עצוב קורע לבבות ששרו קדושינו היהודים בדרכם למשרפות המוות שהוקמו בידי הנאצים ימ"ש. אולי אפשר לדעת מי היה היוצר של אותו ניגון עצוב וכיצד הגיע אלינו?- והעורך השיב: מחבר הניגון היה ר' עזריאל דוד פאסטאג, מחסידי האדמו"ר ר' שאול שליט"א (זצ"ל- שב"ג) טויב ממודז'יץ. כשהובילו הנאצים את ר' עזריאל דוד פאסטאג מאוטבוצק למשרפת טרבלינקה, הוא הלחין את "אני מאמין" ברכבת המוות, ורבים שרו איתו. כמה מהיהודים שנסעו אז איתו ניצלו בנס והגיעו לארץ־ישראל, והם שלחו את ניגון "אני מאמין" להאדמו"ר ממודז'יץ הנמצא כעת באמריקה. ר' עזריאל דוד היה יוצר ניגונים, ומיד רשם את הניגון ששר ברכבת בכתב תווי נגינה, ואת התווים שלחו היהודים שניצלו להרבי ממודז'יץ, וממנו נפוץ הניגון בכל פינות אמריקה.

והעורך הוסיף: הייתה לי הזכות לשמוע את הרבי ממודז'יץ כשהיה שר את "אני מאמין" ב"סרטוגה ספרינגס" אשר במחוז ניו יורק. הרבה אנשים ישבו בפנים ובחוץ, ומעיני כולם זלגו דמעות רבות בעת ששרו את הניגון העצוב הזה. ר' עזריאל דוד פאסטאג, סוחר ברזל מוורשה, היה "בעל תפילה" ומלחין ידוע, מנגני החצר של חסידות מודז'יץ. הוא נעקד על קידוש ה' בטרבלינקה.

לימים פירסם רבי בן ציון שינקר ז"ל, "בעל המנגן" הידוע ביותר בחסידות מודז'יץ, כי בקיץ התש"ב נכח בשמחת ברית מילה בחצרו של כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ רבי שאול זצ"ל, שישב בווילאמסבורג, כאשר הגיע לרבי הגיע מכתב ובו תווים של ניגון לשירת "אני מאמין". רב"צ שינקר שר לרבי את התווים, ונקבע, בהתייעצות עם מרן הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, ה'פחד יצחק', שנכח במקום, כי את התווים חיבר ר' עזריאל דוד פאסטאג הי"ד. האדמו"ר, כך העיד ר' בן ציון שינקר, הקפיד לשיר ניגון זה בכל 'טיש' שערך ברחבי העולם.

(בימים אלו יצא לחנויות ספרו החדש של הגרש"ב גנוט, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף. קישור לרכישת הספר במשלוח ישיר: https://bit.ly/3tgKinj).