מעבר לאתר המותאם



    לצום, להתפלל, לאהוב \\ ידידיה מאיר

    ארי טננבוים No Comments on לצום, להתפלל, לאהוב \\ ידידיה מאיר

    הלחץ מהתפילות הארוכות של יום כיפור משתק אתכם? תחזרו למסיבת הסידור | ידידיה מאיר בטור ליום כיפור

    14:17
    23.09.21
    ישראל נח חסידים No Comments on ברוב עם: שמחת בית השואבה בישיבת מיר-ברכפלד

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות מוקלטות

    גם בפייסבוק

    היום ברדיו

    [daily-schedule schedule=1]

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    1. בכל שנה כשמגיעים הימים הנוראים אני נכנס לסוג של חרדה. פעם חשבתי שזאת חרדה מאימת הדין. והאמת? זה קצת עשה לי טוב. אומנם אני סובל, אבל זה סבל נעלה, אני שייך לאלפיון הרוחני העליון, לאנשים היראים והשלמים שחלים כמבכירה רק מלחשוב על המילה "אלול". אלא שלאחרונה הכתה בי ההבנה שזה לא מדויק. זה פחות חרדה מאימת הימים הנוראים, ויותר חרדה מאימת המחזור של הימים הנוראים. כלומר, מהתפילות הארוכות מאוד, מהשהייה הממושכת בבית הכנסת, מהסליחות הלא תמיד מובנות, מהווידויים החוזרים שוב ושוב, וכמובן מהצום, שהופך את כל העסק למתיש.

    אז איך מתמודדים עם הדבר הזה? איך לא מפספסים את הימים הגדולים האלה בגלל פוביות והתניות מהעבר. הרי הכי קל להגיד: טוב, יאללה, נעבור את זה. אומנם קצת קשה עכשיו, אבל עוד רגע מגיע סוכות, וזה דווקא חג מה־זה כיף. יושבים עם כל המשפחה ואוכלים בסוכה. ויש את כל הירוק, ואת הריח הקסום של האתרוג ואת שמחת בית השואבה. נו, אז קצת נסבול עכשיו עם התפילה הארוכה של יום כיפור, אבל גם בשעות הקשות, שעוברות כל כך לאט, נזכור תמיד שעוד רגע כולנו נשיר "ושמחת בחגך". רק עוד כמה מאות דפים במחזור, קידוש לבנה קטן, והכול יסתדר.

    2. אפרופו פוביות והתניות: שמתי לב לדבר שהדהים אותי. בכל שנה, כמו שעון, איך שמגיע השבוע האחרון של חודש אלול, נהיה לי מין לחץ כזה, מועקת אלול. הנה שוב באו הימים האלה שבהם צריך לקום מאוד מוקדם בבוקר, וללכת לבית הכנסת לומר את הסליחות.

    יש רק בעיה אחת: כבר 17 שנים, מאז שאני מגיש תוכנית בוקר, אני מתעורר, בכל יום, בשעה חמש בבוקר. לא באלול – כל השנה! באדר, בניסן, באייר. עכשיו, נגיד שאני הולך באלול לסליחות הכי מוקדמות, אלו שלפני שחרית כוותיקין. הרי אפילו הן נאמרות בערך בשעה חמש ועשרים, שזה אומר עשרים דקות אחרי הזמן שאני בין כה מתעורר. בשעה הזאת אני כבר באמצע העבודה. נו, אז מה הלחץ הגדול מלקום לסליחות? לא יודע. אבל לך תתווכח עם התניות ילדות.

    3. הרב שמואל פולק הוא עורך העלון 'אז נדברו' שמופץ בעיקר לבחורי ישיבות. גם אם אני לא קהל היעד של העלון וסגנון העריכה שלו לא בדיוק בטעם שלי – אין שבוע שאני לא מוצא בו רעיונות עמוקים. או מצחיקים. או מרגשים (ולרוב כל אלה ביחד).

    בתחילת חודש אלול האחרון פרסם פולק מאמר שכותרתו "טיפול מונע: איך עוברים את אלול בלי להיכנס לשיתוק?". הוא פותח את הדברים בדיאגנוזה על מאותגרי הימים הנוראים: "אחת הסיבות לכך שחודש אלול משתק אותנו, זה בגלל שבתודעה שלנו נחקק שכל עניינם של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, הוא הכנה לראש השנה וליום הכיפורים. רק מתחיל החודש, והספירה המלחיצה לאחור מתחילה, עוד 29 יום, עוד 28 יום, תקיעות שופר כל בוקר, לדוד ה' אורי וישעי, עוד מעט סליחות, ואז מגיע ראש השנה ועשרת ימי תשובה, ויום כיפור".

    "פעם בכל חודש אלול הייתי עסוק בלהתפלל שאצליח להתפלל טוב בראש השנה, ושאצליח לקבל קבלה טובה, ושלושה ימים לפני היום הראשון של סליחות הייתי עסוק בהכנה לסליחות, ובסליחות הייתי עסוק בזוחלים ורועדים ליום הדין, וביום הדין אני בהכנה לתקיעת שופר, ובתקיעת שופר אני מקבל על עצמי לחזור בתשובה בעשרת ימי תשובה… והיום אני פתאום מבין שבכל אותו הזמן אבא שבשמיים התגעגע אליי. הוא אמר לי: נו, תדבר כבר, תגיד כבר מה שיש לך לומר, אני משתוקק לשמוע אותך כאן ועכשיו. אני בורא עולם, עומד פה כנגדך לא ב'ונתנה תוקף' אלא באמצע שחרית שגרתית. אני מקשיב לך. תגיד בדיוק מה אתה רוצה. את מה שאתה מתכנן עכשיו להגיד לי בנעילה של יום כיפור, תגיד לי כבר עכשיו. תפסיק להיות עסוק בהכנות".

    4. פולק מזכיר שבתקופה הזאת, יש משמעות לא רק לתפילות הגדולות של ראש השנה ויום הכיפורים, אלא גם לתפילות הקטנות והשגרתיות בכל הימים שמסביב. כן, שחרית, מנחה, ערבית. ברכת המזון. אשר יצר. כל תפילה, כל ברכה, כל מצווה, כל התגברות, היא יחידה חשובה בזכות עצמה: "המלך בשדה והוא רוצה לשמוע את השחרית שלך הבוקר. מישהו מפריע לך להתפלל עכשיו מכל הלב? עזוב. לא הכול צריך להיות בהכרח הכנה והתכוונות ליום כיפור. כמובן שמי שבנוי להכנה הדרמטית הזאת, אז למה לא. סוף כל סוף זה נכון. אבל אם זה משתק אותך, מותר לך לדעת שהמעריב של יום רגיל הוא יחידה בפני עצמה. המנחה השגרתית מספיק חשובה כדי להיחשב יחידה בפני עצמה. אם התפללת עם כל הלב ופגשת את ה' – עשית את זה. זה לא צריך בהכרח להיכנס למכלול של ההכנה ליום הדין. יש אבא שבשמיים והוא פה. מבין ומאזין מביט ומקשיב. עכשיו. ובמקום לגשת ישר לנקודה ולדבר איתו ישר ולעניין כעת, אנחנו נכנסים למערבולת של תוכניות אסטרטגיות גדולות על ראש השנה ויום כיפור. עזוב. עוד חמש דקות מעריב, כאן ועכשיו. מאה ברכות יש לפניך היום, כאן ועכשיו. ריבונו של עולם נמצא, כאן ועכשיו. תחשוב על זה שיש לך מאה הזדמנויות ביום לומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם…'. מי כבר סיים לכוון מאה פעמים ביום במילים 'מלך העולם' שנותר לו זמן לחשוב על רעיונות נוספים איך להמליך את ה'? למי נשארה אנרגיה פנויה לחשוב על המלכת ה' של מחר? בקיצור, החיזוק הגדול ביותר של הימים הנוראים הוא להתמקד בעבודת ה' של היום, של הרגע. לעסוק ב'מסוד חכמים ונבונים' של חזרת הש"ץ של היום. לא של יום כיפור. להתעסק בכפרות שאתה עובר היום מול כל מיני פרצופים שאתה מתמודד איתם ועושים לכלוך ובלגן קצת יותר מהתרנגולים של ערב יום כיפור… זאת כפרתך!".

    "ברגע שקלטתי את זה", הוא מסיים, "מפלס המתח ירד בבת אחת. הבנתי שאני מסוגל להגיע לשחרית רגילה – וכעת זה קורה. כעת אני עומד מול ה' ואני אומר לו בדיוק את מה שהייתי רוצה להגיד לו במוסף של יום כיפור. אם אני מתכנן לקבל על עצמי כך וכך, אז למה לחכות לרגע הדרמטי של ראש השנה ויום כיפור. המלך בשדה כאן ועכשיו, ואני בדיוק מרוכז, ויש לי יישוב הדעת, אז קדימה. עכשיו סוגרים את כל הפינות, עכשיו אני ניגש ישר ללב העניין ומדבר עם ה'. מתנצל על כל מה שהיה. פורש את התוכנית שלי לעתיד. עושה מחטף זריז וחותם חוזה עם הריבונו של עולם. וזהו. זה קרה בעיצומה של שחרית שגרתית. מה שבטוח בטוח. רגע, מה יהיה עם מנחה הקרובה? לא יודע. מה הקשר בין האחד לשני? כל תפילה וכל מצווה היא יחידה בפני עצמה".

    5. אני מקווה שזה בסדר, אבל אני לוקח את הרעיון של פירוק אלול והימים הנוראים ליחידות, לקפסולות קטנות, גם לתוך התפילות של היום הקדוש עצמו.

    אתם בבית הכנסת ביום כיפור והתפילה ארוכה? כבדה? מצמיאה? או סתם לא מתרוממת? בסדר. מי אמר שצריך לכוון כל התפילה של יום הכיפורים? בואו נתחיל בברכות השחר של יום כיפור. אז עוד לא רעבים. וזה גם לא ארוך כמו כל הפיוטים של חזרת הש"ץ. אה, ועוד לפני זה: מודה אני. זאת תפילה די קצרה, לא?
    ואחר כך פסוקי דזמרה של יום כיפור. לא כבד. לא מפחיד. לא מי בקיצו ולא מי לא בקיצו. בסך הכול פרקי הללויה. ואז נשמת. אותה תפילה נפלאה שאנחנו אומרים בכל שבת בבוקר, ביום כיפור אפשר להשקיע קצת יותר בכוונה. ואז ברכת יוצר אור, אהבה רבה וקריאת שמע.

    טוב, אתם מבינים את העיקרון. אני לא צריך להמשיך עכשיו לחלק את התפילה עד נעילה. את זה כבר אתם תעשו. זה גם עניין אישי שלכם. כל אחד והתפילות הקטנות והקצרות שמעוררות את נשמתו. שלא מלחיצות את נשמתו.

    לא כדאי לחכות רק לרגעים המרטיטים, ההירואיים של "ונתנה תוקף" או של סדר העבודה או של נעילה. מי הבטיח לכם שבדיוק אז תצליחו לעורר את הכוונה? קחו את תפילת יום כיפור במנות קטנות ולא יומרניות, בשיעורים קטנים, כל פעם פחות מככותבת.

    6. ואם כל זה לא עוזר, ויום הכיפורים עדיין נראה לכם כמשהו גדול, ארוך ומאיים, אז כאן מגיע משל שקראתי באותו גיליון בדיוק לפני שנה. לצערי זה היה כבר אחרי שהטור ליום כיפור ירד לדפוס. אבל גזרתי ושמרתי לשנה הבאה, כלומר לשנה הזאת:

    "במוצאי שבת הגעתי לסליחות, מאוד רציתי להתפלל בכוונה ולהתרגש, אפילו שתיתי כוס קפה לפני זה, ונחתי בשבת בצהריים, ובכל זאת בסליחות הייתי עייף, לא מרוכז, לא הצלחתי לכוון. הייתי כל כך מאוכזב מעצמי. ופתאום תפסה אותי מחשבה: רגע, רגע. מי אמר שאני צריך להתרגש בתפילה? אולי הקב"ה צריך להתרגש? מי אמר שההתרגשות של הקב"ה תלויה בהתרגשות שלי? זה כמו במסיבת סידור. הילדות הקטנות מתאמנות על משפטים מרגשים, הן לא באמת מבינות את המשמעות של מה שהן אומרות ('שאזכה לעשות נחת רוח ולהמשיך את שרשרת הדורות'). אבל האמא והסבתא יושבות שם ובוכות ומתרגשות עד עומק נשמתן, מעצם המשפטים שנאמרים.

    "נכון, הילדה בת השש לא מבינה עד הסוף, אבל זה לא מפריע לאמא להתרגש, כי היא מבינה, וזה מספיק. כך גם כאן: כשאני אומר 'ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך' אני צריך להסתכל בפירושים כדי לכוון ולהבין, אבל אצל אבינו שבשמיים המשפט הזה מציף מיד את ההיסטוריה היהודית בבת אחת, וכל החיבה מזמן בית המקדש, וכל הייסורים והצרות לאורך הדורות, הכול צף ועולה לפניו. אני לא הסיפור. אם קשה לי, אני צריך להיות כמו הילדות במסיבת הסידור – אנחנו בהופעה, אמא וסבתא מגיעות לכאן ורוצות לשמוע. ריבונו של עולם, אני אשתדל להבין מה אני אומר, אבל אם לא, תדע שבאתי להופיע לפניך, להמליך אותך, לעשות לך נחת רוח".

    (מתוך בשבע)

    בתמונה: התרת נדרים במניין חצרות בירושלים, ערב הימים הנוראים בשנה שעברה
    צילום סלולרי: ידידיה מאיר



    0 תגובות