היום הזה, היום הקשה הזה,
הוא יום שבו אנחנו צריכים לבקש סליחה מעומק הלב מבראל חדריה שמואלי הי"ד.

ביום הזה, אנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה בעיקר כי לא יצאנו לרחובות בכל השנים האחרונות להפגין, לצעוק ולזעוק על הנהלים המשפטיים הדרקוניים שהוכנסו לשורות הלוחמים. סליחה, לא שהוכנסו, שהונחתו מלמעלה.

ביום הזה, אנחנו צריכים להרכין ראש ולבקש את סליחתו של בראל הי"ד, שלא יצאנו לרחובות להפגין, לצעוק ולזעוק על מה שנראה כמו רפיסות שמשתלטת על חלקים נרחבים במערכת הביטחון והמדינה. רפיסות שמתורגמת לצעדים לא ברורים כמו אפשרות של מחבלים לצעוד צמוד לגדר בלי לאבד את הפיקה שלהם או את החיים שלהם שמבקשים לאבד את חיי בנינו ולוחמינו.

ביום הזה, אנחנו צריכים לכסות את פנינו מבושה, על כך שלא יצאנו לרחובות להפגין, לצעוק ולזעוק שלא דרשנו ממשלת ישראל, סליחה, מממשלות ישראל, להנחות את צה"ל להשיג ניצחון.

כן,
ניצחון.
לא לפחד מהמילה הזו.
לחבק אותה.
להתגאות בה.
למלחמה יוצאים כדי לנצח,
ואנחנו במלחמה שלא נגמרת.
אנחנו רוצים שהמלחמה הזו תסתיים,
אנחנו רוצים שהמלחמה הזו תסתיים בניצחון.

סליחה בראל.
השם ייקום דמך, ישלח כוחות למשפחה האהובה והלוחמת שלך וגאולה לכל עם ישראל.
במהרה בימינו.