מעבר לאתר המותאם





    המטפס \\ ידידיה מאיר נפרד מאיש הפרסום

    ידידיה מאיר No Comments on המטפס \\ ידידיה מאיר נפרד מאיש הפרסום
    צילום: אבישג שאר-ישוב
    9:01
    03.12.21
    איתי גדסי No Comments on ש"ס יהדות התורה והציונות הדתית יקימו מטה מאבק משותף כנגד קואליציית הזדון

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות מוקלטות

    גם בפייסבוק

    היום ברדיו

    [daily-schedule schedule=1]

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    1. 'איש חוצה ישראל' הוא שמה של האוטוביוגרפיה המרתקת של בני גל ז"ל שראתה אור לפני חמש שנים בדיוק. ספר סוחף, כתוב היטב, בעל ערך ספרותי, שמשום מה לא זכה לכבוד הראוי לו. אין בידי נתוני מכירות, אבל לא שמתי לב שהיה איזה באז סביב הספר, ביקורות מהללות או ביקורות בכלל. וחבל. ההפסד כולו של הקוראים. כלומר, שלכם. השבוע, אחרי שבני גל נפטר, חזרתי אל הספר הזה ונזכרתי כמה הוא ריגש אותי.

    בספר מגולל בני גל בגוף ראשון את סיפור חייו המדהים (ואני לא מרבה להשתמש במילה הזאת). סיפור שמתחיל בהולדתו בשנת 1944 בארגנטינה, אליה נמלט אביו מגטו לודז', כשהוא מנסה לשווא להבריח לשם גם את בני משפחתו שנשארו מאחור ונרצחו בשואה, ונמשך במסכת חיים מטלטלת (ואני לא מרבה להשתמש גם במילה הזאת): עלייה לארץ באונייה בגיל ארבע בלי לדעת מילה בעברית, מגורים ביחד עם אחיו אצל קרובי משפחה בתל אביב, מסירה לבית יתומים של עליית הנוער בחיפה (ההורים התגרשו ואמו נשארה בארגנטינה), בריחה משם בחזרה לאביו שגר בתל אביב, קליטה בקיבוץ בית אורן שבכרמל כילד חוץ (ותיאורים קורעי לב של בדידות נוראה בבית הילדים), בריחה מבית הספר בזמן השיעורים כדי לשחק עם חברים חדשים מהכפר הדרוזי השכן עוספיה, לימודי חקלאות ועבודה בשדות הקיבוץ, גיוס לשייטת 13 והדחה משם, שירות בגדוד 890 של הצנחנים, נישואין עם בת הקיבוץ, הולדת שתי בנות, גירושין, מעבר למושב לכיש, מעבר לתל אביב, עבודה בחנות למוצרים חקלאיים של "הגרעין", משכורת רעב (פשוטו כמשמעו, גל מספר איך בתקופה הזאת בקושי היה לו כסף לאוכל), השלמת הכנסה כסבל בשוק הסיטונאי הסמוך לחנות, לימודי מנהל עסקים ושיווק, עבודה בסטיקייה, עבודה בגלידרייה, ניסיון (כושל) להתגייס לשב"כ, פתיחת משרד פרסום קטן (הרעיון לעסוק בתחום הגיע אחרי הצלחת קמפיין שעשה למכשיר ריסוס בחנות שבה עבד). וכל זה רק ב־29 השנים הראשונות.

    2. ואז הגיעה המלחמה: "יום כיפור תשל"ד, 6 באוקטובר 1973. השעה 14:00", הוא מתאר בספר, "מסביב שקט מוחלט. דממה. אני יושב בדירתי בגבעתיים, רכון על מכונת הכתיבה 'רמינגטון' הישנה והמסורה שלי, כולי שקוע בכתיבת 'סיפורי בית אורן שם זמני'. לפתע נשמעת צפירת אזעקה. אני מפסיק את הכתיבה ומקשיב.

    הצפירה גוברת. סירנה נוראית כאילו מנפצת את האוויר. אני רץ למרפסת, אין תנועה. משהו לא בסדר. הסירנה לא מפסיקה. מיהרתי החוצה, קפצתי למכונית ודהרתי לכיוון רכבת צפון. כבישים ריקים. עמדתי באמצע הצומת מסתכל לצדדים. אנשים מתחילים להופיע. מכוניות מתחילות לנוע. האנשים, חלקם בקיטלים צחורים עטופים טליתות, חלקם לבושי פיג'מות, בגדי ים, בגדי ספורט, בגדי חג. כל כך הזוי. 'פרצה מלחמה!', צעק מישהו. אני מוכרח להגיע ליחידה שלי, חשבתי בטירוף. נהר האנשים התגבר, נשים על המדרכות, דמעות בעתה, סערה נוראה על פני כולם. דהרתי הביתה, לבשתי משהו נורמלי, חטפתי נעליים גבוהות וחזרתי אל המכונית. נבלעתי במערבולות אדם, דוהרים לדרום, אל חזית לא מוכרת. יצאתי למסע שישנה את חיי.

    "לאחר המלחמה חזרתי הביתה. למעלה מאלפיים לוחמים נהרגו, אלפי פצועים, ועוד שלוש מאות לוחמים שנשבו ולא חזרו למשפחותיהם. אני לא נהרגתי ולא נשביתי. נותרתי בחיים שלא הבנתי עוד את משמעותם. שבתי אל חירות שכבר לא ידעתי מה לעשות איתה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה. שנים ארוכות של חיפוש אחר משמעות ואמת נעצרו על שפת התהום. תם הפרק של חיי הישראליים – בעוד שעל חיי היהודיים לא ידעתי דבר".

    3. בני גל מנסה לברוח רחוק מהמחשבות על מלחמת יום כיפור. כמה רחוק? עד למינכן. הוא מתקבל שם לבית ספר נחשב לקולנוע, ומתחיל בהכנות ובאריזות למעבר לשלוש שנים לגרמניה. נשאר לו רק לקנות מעיל מצמר כבשים שיחמם אותו בחורף האירופי, ולשם כך הוא מחפש טרמפ שייקח אותו לירושלים, לשוק הערבי בעיר העתיקה. יהושע וברכה, זוג חברים מיד אליהו, מציעים לו להצטרף אליהם לנסיעה לירושלים. "אנחנו רוצים לנסוע לבקר את הרב צבי יהודה קוק", הם אומרים לו, "נשמח אם תיסע איתנו, נלך איתך לשוק ואחר כך נלך יחד אל הרב".

    הוא לא מבין את הקשר בין מעיל כבשים לרב קוק, אבל מתפתה להצטרף לטרמפ. בכניסה לירושלים הם רואים את בניין מוסד הרב קוק ובני בטוח שכאן גר הרב קוק… בסופו של דבר הם מגיעים לבית ברחוב עובדיה 30. אחרי המתנה ארוכה הם נכנסים פנימה. והנה התיאור שלו על המפגש הראשון שלו עם הרב צבי יהודה: "נכנסנו. עמדנו בדלת. לא הבנתי מה אני עושה פה. הבטתי סביב, ספרי קודש מן המסד עד הטפחות. שולחן ארוך ולידו ספסלי עץ פשוטים. בפינה מיטה מכוסה בשטיח פשוט. ארון קודש קטן, כוננית עץ ועליה חנוכייה וכלים שונים. בראש השולחן יושב הרב קוק ומאחוריו על הקיר תמונות ממוסגרות. הרב הצטחק. 'שלום, ברוכים הבאים', קם לקראתנו וזירז אותנו בתנועות נמרצות להתקרב אליו. 'מי אתה?', נעץ בי מבט משועשע. 'אני בני', עניתי נבוך, 'בני גל'. והרב צבי יהודה אמר בחיוך: 'גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך…'"

    4. ביום שני שעבר, בבית הלוויות שמגר, כשאחד הסופדים הזכיר את הפסוק הזה, "גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך", המשפחה של בני גל פרצה בבכי. מי שקרא את הספר הבין מיד למה. הפסוק הזה שאמר לו הרב צבי יהודה, הרגע המזוקק הזה, היה תחילת המפנה של חייו.

    "ישבתי קרוב אליו, סקרתי אותו לאט", תיאר בני גל את אותו מפגש מכונן, "ראיתי כל נים וקמט בפניו, איך הכול צוחק, איך הכול שרוי באיזו מין שלווה ונחת שאיני מכיר. לפתע שמעתי את עצמי אומר: 'אני נוסע בקרוב לגרמניה, ללמוד קולנוע וטלוויזיה. אהיה שם שלוש שנים. אולי יותר. אני לא יודע איך זה לחיות כיהודי בין גויים, אולי תוכל ללמד אותי'. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שהאמת היא שגם לחיות כיהודי בין יהודים אינני יודע".

    "אתה מוכרח ללמוד בגרמניה? אין מקום אחר?", שואל אותו הרב. "אין", עונה גל, "בדקתי במקומות אחרים, זה בית ספר מצוין". "וזה מוכרח להיות קולנוע וטלוויזיה?", וגל עונה: "כן! אני מרגיש מאוד קרוב למקצוע הזה". הרב שואל בנימה עניינית: "ומתי אתה נוסע?". "בעוד עשרה ימים", עונה גל. והרב צבי יהודה מגיב: "נו, אז יש לנו מעט מאוד זמן…".

    ואז נפתחת דלת הבית של הרב הישיש, וחבורה גדולה של תלמידים צעירים פורצת פנימה בהתלהבות. "הם פשטו על החדר במהירות ומילאו אותו מקצה לקצה. הספסלים התמלאו ברגע אחד, כשכל אחד מתיישב ודוחק את חברו שיזוז קצת. כך נדחפתי גם אני קרוב עוד יותר אל הרב ללא מקום לזוז. הרגשתי את רגלו נוגעת ברגלי. הרב הביט בכולם וצחק. ראיתי שהוא מבחין בנכנסים ושולח לכל אחד מבט מחייך מסוג אחר. השתרר שקט. לכולם ספרים פתוחים באותו דף. יד נעלמה שלחה אלי ספר פתוח. כולם מביטים ברב. גם אני. ואז שמעתי את קולו, ועיני נצמדו לאותיות ולמילים, והכל כאילו התחיל להסתובב סביבי ובתוכי. עשרות רמקולים חרישיים התחילו לדבר בי, ללא תיאום וכיוון של עוצמה וסדר, וכולם יחד הוגים מילים שאני רואה אותן מונחות מול עיני, ואת אצבעי אני רואה נצמדת אל המילים, ונעה לאיטה לקצב קולו של הרב הקורא אותן לבוא ולרקוד מולי. אף פעם לא פגשתי את המילים הללו, אבל כאילו כבר שמעתי אותן בעידן קדום. כל מילה, כל צמד מילים, יצאו מפיו והתפוצצו בתוך אוזני. אלפי סרטים הוקרנו על מסכי, וכל מיני קטעים של חיי חלפו מולי בסך, במהירות. כל מושג חדש שהתעופף בחלל החדר ביקש לו את מקומו בתוכי, ולכל נמצא מקום.

    "התעשתי לרגע: אני, מה לי ולטקסטים המוזרים הללו? מה לי ולדתיים האלה? ומה להם ולארץ ישראל? הארץ שלנו, של טבנקין, של גורדון, של בן אהרן, של טרומפלדור, של מאיר הר ציון, של יגאל אלון, של הנוער העובד והלומד, של אריק רגב המג"ד ונחיק מ"פ פלוגה ד', של כץ הסמ"פ, צביקה גלר ואוריאל רייכמן המ"מ, של זאביק שבתאי ויורם אלישיב, של אפרים בן חיים – לא של כל אלה שיושבים פה. מי הם? מה להם ולערכים שלנו?"

    5. בני גל נשאר עשרה ימים בבית הרב צבי יהודה. הוא ישן שם, אוכל שם ובעיקר לומד שם. אבל עדיין לא מוותר על הנסיעה לגרמניה. וכאן שוב מתחיל מסע: ויכוחים תיאולוגיים עם סטודנטים מכל העולם בקמפוס, ביקורים וקדיש בלודז' ובדכאו, הצטרפות לקבוצה מיסיונרית באחוזה מבודדת בהורלאך, מגורים בפרנקפורט ועבודה שם, וחזרה לארץ אחרי פחות משנה, הישר לביתם של החברים יהושע וברכה.

    ושוב הם סוחבים אותו איתם לירושלים. הפעם להרצאה של הרבנית אסתר יונגרייז בבית העם. וכך הוא מתאר בספר: "'שלום אחים שלי', היא אמרה בשקט. 'הנה ימים באים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'. הגענו אל הימים הללו. הנביא עמוס מכוון את המילים הללו אישית אלינו. כדי להשביע את הרעב הזה הקמתי את תנועת 'הנני'. מי חבר בתנועת הנני? אתם. מה אנחנו עושים בתנועה? יוצאים לרחוב וצועקים: הנך יהודי! עורה ישראל!'…"
    "הבטתי סביבי לוודא שאיש לא מבחין בדמעות שהציפו את עיניי. הרגשתי זרם חשמלי מתחיל לזמזם לי מהקרסוליים והוא עולה ומזעזע אותי יותר ויותר. רק אישה ומיקרופון והאמת. והיא ממשיכה: 'את היהודי אופפת תעלומה מיוחדת, תעלומה שהיא מעבר לזמן, תעלומה הנוגדת את כל חוקי הטבע וההיגיון. שהיית האדם בעולם הזה היא ארעית. אנו נמצאים כאן לתקופה מוגבלת. ואין גרוע מלהתעורר יום אחד ולהכיר בעובדה כי הגענו לגיל מסוים ושגינו לחלוטין במטרת חיינו, ששנות חיינו בוזבזו ומרצנו הושחת לריק'".

    6. בני הופך לאחד הפעילים הנלהבים של תנועת 'הנני', ובעצם לאחד ממייסדי תנועת התשובה הגדולה של אחרי מלחמת יום כיפור. הוא שוכר את אולמי 'בני ברית' בתל-אביב ומפרסם מודעה בעיתון של סוף השבוע: "אם טרם שכחת את הצפירה של יום הכיפורים האחרון – בוא לכנס!".

    ואנשים באו בהמוניהם. אבל על זה כבר תקראו בספר. וגם על הלימודים בישיבת 'מרכז הרב', ועל הישיבות הארוכות של ראשי גוש אמונים (שם הכיר את אשתו-שותפתו שרה'לה), ועל הימים הראשונים של קריית ארבע, ועל הקמפיין "לעצור את הנסיגה מסיני", ועל המאבק העולמי למען שחרור יהודי ברית המועצות ונתן שרנסקי בראשם, על יסוד העיר עמנואל, ועל הקמת עולם הפרסום החרדי. וגם על פרק החיים המשמעותי האחרון: עזיבה של עולם הפרסום, בשיא ההצלחה, לטובת המסע שבני גל כינה "הדרך אלֶיךָ". הוא כותב בספר: "אני אוהב לדבר על רכבות. אז אפשר לומר שעליתי על שלוש רכבות, בידיעה שכולן מקרבות אותי בדרך אליך: רכבת המשפחה, רכבת התורה ורכבת האימון היהודי".

    7. רוב בני האדם חיים את החיים שאליהם נולדו. אדם נולד בקיבוץ וזה די מתווה את המשך חייו. הוא כבר נמצא על הרכבת הזאת. גם אם יעזוב את הקיבוץ עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת, חייו יהיו לרוב בצל הילדות בקיבוץ. שלא לדבר על ילד שהוריו התגרשו, אימא שלו נשארה מעבר לים והוא נשלח למוסד לילדים יתומים. או אפילו בסיפורי חיים יפים יותר: אדם מקים משרד פרסום מצליח מאוד, והוא כנראה ימות כאיש פרסום מצליח מאוד. זה לא נורא. זה בסדר. אבל בני גל רצה תמיד יותר. הנשמה שלו לא הסתפקה במועט. במובן הזה הוא לא חזר בתשובה, בלשון עבר, הוא היה חוזר בתשובה. בהווה. כל הזמן מחפש, כל הזמן מטפס, עולה למעלה, עולה. כמו שכתב עליו הרב לאו עוד בחייו: "בני הפך לסמל בעיני רבים, ביכולתו לסמן מטרה גדולה ושאפתנית, לטפס אל פסגתה – ומיד עם ההגעה להתחיל בחיפוש אחר מטרות חדשות". איזו אבחנה מדויקת. ואגב, לא פשוט לחיות כך, כמו בן חורין אמיתי שלא מחויב למוסכמות, שהולך עם האמת עד הסוף במסע החיים. צריך בשביל זה משפחה מקבלת ואישה תומכת. וגם לזה זכה בני.

    8. לבית המעוצב של משפחת גל בשכונת קטמון נכנסים עוד ועוד מנחמים מכל הגוונים. כמו בלוויה של בני. כמו בחיים שלו. וכל אחד מספר על הבני שלו. בריאיון לעפרה לקס בעיתון הזה הוא אמר בשעתו שהיעד שלו הוא שכל אדם יבין ש"הוא מולטי מיליונר ושמותר לו להתנהג כך. ושלא יגיד 'אכלו לי, שתו לי'. זה גם מוציא את הקב"ה לא כל כך יפה…". אני מכיר באופן אישי כמה אנשים שאומרים שהם חייבים את חייהם לסדנת האימון שלו.

    ולי יש רק סיפור אישי קטן, לא משנה חיים, אבל כן מעורר השראה: לפני כ־17 שנים אירחנו בביתנו בשכונת נחלאות שיעור של מיכי יוספי, שיועד לסטודנטים תושבי האזור. בין יתר המשתתפים הגיעה לשיעור צעירה שגרה אז בדירת רווקות ברחוב שלנו, מוריה גל, ואיתה גם אבא שלה, בני גל. הוא היה אז כבר בן שישים, איש הפרסום החשוב ביותר במגזר הדתי, ובכלל אדם מוערך, חכם, מצליח ועוד הרבה סופרלטיבים. כשהאורח המכובד נכנס אלינו במפתיע הביתה, בדקתי מהר שהסלון נראה בסדר. לא הרי אירוח ערימת סטודנטים שמתיישבים לך על הרצפה או על השיש במטבח כהרי אירוח בני גל. ותוך כדי, חשבתי לעצמי: איזה אבא מגניב הוא, מוצא בין שלל עיסוקיו זמן ללכת ביחד עם הבת שלו לשיעור לצעירים בנחלאות, כדי להכיר מקרוב את עולמה ואולי גם את עולמם של צעירים אחרים בני גילה.

    ואז, להפתעתי, בני גל הוציא בלוק נייר צהוב, לקח עט והחל לסכם בלהט כל מילה שיוצאת מפיו של מיכי יוספי (שאגב, היה אז די בתחילת דרכו). טעיתי באבחנה. הוא לא בא לשיעור רק כאבא מעורב, וגם לא כאנתרופולוג חובב. הוא פשוט בא ללמוד, להקשיב. אני לא זוכר מה מיכי יוספי אמר באותו שיעור, אבל אני זוכר את השיעור שקיבלתי באותו ערב מבני גל. גם אם אתה מוערך, חכם, מצליח ועוד הרבה סופרלטיבים, תמיד יש לך מה וממי ללמוד, ולאן לטפס.



    0 תגובות