מעבר לאתר המותאם



    1.5X \\ ידידיה מאיר

    ארי טננבוים No Comments on 1.5X \\ ידידיה מאיר

    גע היסטורי. רגע משנה מציאות. רגע שאחריו האנושות לא תחזור להיות כשהייתה. ואני מתכוון לשירות החדש שהשיקה חברת ווטסאפ שמאפשר האזנה להודעות קוליות במהירות גבוה | ידידיה מאיר בטור לשבת על הווצאפ שכבש את חיינו וזכרונות על בניין רשות השידור

    צילום: צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90
    16:56
    23.07.21
    אבי יעקב No Comments on תכניות בין הזמנים: שידור חי "שניים על הגל" • צפו:

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות מוקלטות

    גם בפייסבוק

    היום ברדיו

    [daily-schedule schedule=1]

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    חוקרי תקשורת יסמנו את קיץ 2021 כציון דרך בניסוי הגדול שכולנו משתתפים בו

    1. בלהט האירועים הפוליטיים המטלטלים חלף על פנינו בלי שנרגיש רגע מכונן. אולי מכונן זאת מילה עדינה מדי. רגע היסטורי. רגע משנה מציאות. רגע שאחריו האנושות לא תחזור להיות כשהייתה. ואני מתכוון לשירות החדש שהשיקה חברת ווטסאפ שמאפשר האזנה להודעות קוליות במהירות גבוהה. בחודש האחרון נוסף לכל הודעה קולית ריבוע קטן שמאפשר לבחור את מהירות ההאזנה מבין שלוש אפשרויות – מהירות רגילה, פי אחד וחצי או פי שניים.

    אולי יש כאלה שחושבים עכשיו שאני סתם צוחק. כולה אפשרות לחסוך זמן ולשמוע מהר הודעות של חפרנים. אבל אני דווקא רציני לגמרי. הפיצ'ר החדש של ווטסאפ עומד לשנות את חיינו. הוא ממש לא רק עניין טכני, מסיבה פשוטה: מהירות הדיבור היא לא רק עניין טכני. היא עניין תרבותי, חברתי, בין־דורי, ועוד הרבה מילים מהסוג הזה, שאני חוסך מכם כדי שלא תעברו לקרוא אותי במהירות של פי שלושה.

    יש אינספור הבדלים בין הדורות שלנו ובין הדורות שקדמו לנו. נכתבו על כך ספרים, נערכו מחקרים מדעיים, אבל נדמה לי שלא צריך להיות סוציולוג או חוקר תקשורת כדי להבחין שאחד ההבדלים המרכזיים בין הדור של הורינו וסבינו ובין הדור שלנו, ואז בין הדור שלנו ובין הדור של ילדינו, הוא באורך הרוח. בסבלנות לקרוא, להקשיב, להשקיע, לחשוב. בכל מה שנוגע ליכולות האלה – ירידת הדורות תלולה ביותר.

    2. אנשים מבוגרים מדברים לאט. זאת עובדה. פעם חשבתי שזאת תוצאה טבעית של הגיל. הגוף מזדקן והופך איטי יותר, וכמו שההליכה הופכת איטית, כך גם הדיבור (רק שלדיבור אין מקל שיכול לתמוך בו). זה לא מדויק. ברור שיש האטה בכל פעולות הגוף בגיל מבוגר, אבל זה לא רק זה. שעות של הקשבה להקלטות ארכיון של נאומים מלפני עשרות שנים ולשידורי עבר הביאו אותי למסקנה ברורה: פעם גם הצעירים דיברו הרבה יותר לאט. אפילו הצעירים המגניבים והנכונים, אלה שהגישו תוכניות בטלוויזיה ולפני זה ברדיו, דיברו לאט. וגם היה להם מבטא גלותי, אבל זה כבר סיפור אחר.

    אז לא. אני ממש לא רוצה לחזור לעולם פרימיטיבי, איטי, מסורבל. כיף לחיות בעולם מתקדם. אני לא רוצה לשוב לימי כביסה בפרימוס ואפילו לא לעידן שלפני המיקרוגל. גם לא לזה שלפני האינטרנט. נוח לי לכתוב את הטור הזה על לפטופ קטן, לשגר אותו בלחיצת כפתור ולא לנסוע עם כתב היד את כל הדרך למערכת (ועוד בלי ווייז…). ואתם יודעים מה, אני גם לא בטוח שאני רוצה לחזור לעידן שלפני הווטסאפ, למרות הזמן שהוא שותה לי ולמרות הדעת שהוא מסיח לי. אני רואה בו גם הרבה יתרונות. ואחרי כל זה, צריך להיות מודעים לעליית המדרגה הנוספת – בעצם, לירידת המדרגה הנוספת – בטירוף הטכנולוגי של חיינו.

    3. אני חוזר לאנשי המחקר. הם עוד יבדקו באופן מקצועי את ההשפעה של הפיתוח החדש של ווטסאפ על חיינו. אני בטוח שהם יסמנו את קיץ 2021 כציון דרך בניסוי הגדול שבעצם כולנו משתתפים בו בעשור ומשהו האחרונים, מאז כניסת האינטרנט לחיינו ובעיקר מאז כניסת הסמארטפון לכיסנו. באופן אישי אני יכול לדווח על תסמין מדאיג אחרי פחות מחודש של שימוש בפיצ'ר החדש.

    אבל רגע, הקדמה קצרה: אצלי זה ממש תהליך מתגלגל. לפני שנים, כשבאו לעולם המסרונים, איבדתי את הסבלנות לדבר בטלפון. כבר אין לי כוח לכל הפרוצדורה של "הלו? שלום, מה נשמע? מה שלומך? ומה עוד? יופי. כל טוב, שלום, שלום". עברתי רק לסמסים, ובעקבות כך די ניתקתי קשרים, לבושתי, עם חברים מהעבר. לא בכוונה, חלילה, זה היה תהליך כזה. בהתחלה, במקום לענות לשיחות כתבתי לחבר המתקשר: "סליחה, באמצע משהו. סמס נא". ואז, בגלל שהיה לו מכשיר כשר, קיבלתי בתגובה מענה אוטומטי: "לא ניתן לשלוח מסרונים למנוי. לא תחויב בגין ניסיון השליחה". וזהו. כך ניתק הקשר. רגע, אם אין לו מסרונים למה לא התקשרתי בחזרה, אתם שואלים? אתם צודקים. זה לא בסדר. אבל כאמור, איבדתי את הסבלנות לפרוצדורת כל־טוב־שלום־שלום.

    4. ואז הגיע הווטסאפ והשמיד לי גם את היכולת להסתמס. זה פתאום נהיה נורא איטי ומוזר לשלוח הודעה ואחר כך לחכות חצי דקה לתשובה, בלי לקבל מיד וי כחול ובלי לראות און־ליין שההוא בצד השני כותב/ת.

    השלב הבא באבולוציה קרה לא מזמן: ההודעות הקוליות. אני מאוד אוהב את הפונקציה הזאת, להקליט נאומים ארוכים בעל פה, בלי לטרוח להקליד אות אחת (שלא לדבר על השדרוג הבאמת מפנק שהגיע אחר כך, ופטר אותנו אפילו מהצורך ללחוץ עם האצבע במשך כל זמן ההקלטה). אבל היה לזה גם מחיר – נאלצתי להשקיע זמן בהאזנה לנאומים ארוכים של אנשים אחרים.

    והנה עכשיו הגיע הפיתוח החדש שמאפשר לי להריץ את ההודעות שהם שולחים לי. נהדר, לא? אז זהו, שלאחר ההתלהבות הראשונית מהאפשרות לחסוך זמן בזכות האזנה מהירה להודעות ארוכות מדי, שמתי לב ששיחות פנים אל פנים, במציאות, נהיו לי מאתגרות. הרי בהן אין לי אפשרות להריץ את הקצב של הדובר. הוא מדבר ומדבר ואני די מהר מאבד ריכוז. נו טוב, אחרי חודש הרצה של כל הודעה קולית על מהירות פי שניים נשמע לי מוזר לשמוע אדם מדבר בקצב נורמלי. אני רגיל לאנשים שנשמעים כמו בשיר "במדינת הגמדים".

    ואני לא מדבר על שיחות עבודה, זה מילא. אני מדבר על שיחות עם הילדים (לא עם האישה, איתה זה להפך: כבר שנים אני מחפש מישהו שימציא כפתור שיאט את קצב הדיבור שלה). התחלתי לאבד סבלנות, וזה כבר מתחיל להיות בעייתי.

    5. אז מה עושים? לא יודע. אני תוך כדי תנועה. יכול להיות ששווה לוותר על הפיתוח הזה ולחזור אחורה בזמן, חודש אחד בסך הכול? הרי גם זאת דרגה. מכירים את האנשים הרציניים האלה שאומרים לך "מצטער, הסרתי את אפליקציית ווטסאפ, היא גזלה לי הרבה זמן"? אולי אני אגיד מהיום בהתנשאות-מה: "מצטער, אני משתדל לא להשתמש בפיצ'ר החדש של המהירות הכפולה, אז אם אתה משאיר לי הודעה קולית, תשתדל בבקשה לדבר מהר באופן טבעי. בסדר? שלום שלום, כל טוב".
    כיתוב תמונה:

    בבוקר יום שלישי השבוע עלו הדחפורים על בניין הטלוויזיה המיתולוגי של רשות השידור ברחוב תורה מציון בירושלים. אחרי כארבע שנים שהבניין עומד ריק, מאז עבר השידור הציבורי לתאגיד, התקבלו האישורים להרוס אותו לטובת פרויקט מגורים לציבור החרדי.

    איך אני יודע מתי בדיוק התחילו להרוס? בזכות הודעה בהולה שהגיעה למייל שלי באותו יום: "אגודת העיתונאים ירושלים מוחה בחריפות על המסר של חברת אקה נדל"ן והבעלים אלי קליין שהזמינו את הציבור ל'טקס הריסת מתחם רשות השידור לרגל הקמת פרויקט יוקרה'. זה בטח לא יום לחגיגות. בניין רשות השידור ברוממה הוא לא סתם עוד בניין, זהו בניין שהיה לסמל בציבוריות הישראלית במשך שנים רבות. מהבניין הזה שירתו מאות ואלפי עיתונאים את כלל הציבור במשך כמעט חמישה עשורים. המקום היה ביתם של עיתונאים ועיתונאיות רבים שהשקיעו בו את מיטב חייהם בשאיפה לשידור ציבורי נטול פניות, חרף לחצים רבים שהופעלו עליהם. מהמקום פעלה עיתונות מקצועית חוקרת ומדווחת, כמו גם הפקות מפוארות ושידור אירועים חשובים מהארץ ומהעולם. יום הריסתו של הבניין ששימש כסמל המובהק של השידור הציבורי הוא יום עצוב ולא יום לחגיגות".

    קראתי את ההודעה וחייכתי. אני לא שמח לאידו של אף אדם שביתו נהרס, או אפילו מקום עבודתו, או אפילו מקום עבודתו לפני ארבע שנים. אני בטוח שבמהלך עשרות השנים שהבניין עמד על תילו, מאז שנת 1968, עבדו בו המון אנשים טובים ומסורים, החל בשומרים שעמדו בכניסה לבניין יום ולילה ועד לאנשי הבימוי, ההפקה, התפאורה, הצילום והאיפור. כמה מהם אני מכיר באופן אישי מימי רשות השידור, ושמחתי לפגוש אותם בשנים האחרונות ממשיכים בעבודתם בתאגיד או בכלי תקשורת אחרים. אבל הודעת האבל הרי לא מדברת עליהם. הם האנשים הקטנים, הטכניים. ההודעה עוסקת בדורות של עיתונאים שעבדו בבניין ש"היה לסמל בציבוריות הישראלית".

    אז אם אתם מדברים איתי על הסמל הזה ועל ה"עיתונות המקצועית" שפעלה מהמקום – מצטער, קשה לי להשתתף בתוגה שלכם. העיתונות שפעלה מהבניין הזה ושעליה אתם כה מתרפקים, מסמלת בשבילי ובשביל רוב העם גילדה סגורה ומנותקת של שדרנים ועיתונאים, כולם מאותו בית מדרש קטן וקנאי, עם אותה תפיסת עולם בדיוק, שבמשך שנות דור שידרו מהבניין הזה – באופן בלעדי! – לכל בית בישראל את השקפת עולמם הקיצונית. והכול על חשבון הכסף של כולנו.

    הנה רשימה קצרה, ממש ככה מהזיכרון, של דמויות ששידרו מהבניין הזה את משנתם. נסו למצוא את ההבדלים (אם תצליחו תזכו בחולצה ותקליט): אלכס גלעדי, דן שילון, חיים יבין, ירון לונדון, מוטי קירשנבאום, ישראל סגל, אמנון אברמוביץ', גבי גזית, רפיק חלבי, אמנון לוי, דן מרגלית, גדי סוקניק, מיכאל קרפין. אז נכון, בסוף כל יום היה גם פסוקו של יום, ובסוף כל שבוע נתנו שעה לשידורי מסורת ישראל, והיו גם תוכניות תיעודיות חשובות, אבל מכאן ועד קידוש הקירות והאבנים של הבניין (הריק)? לא ימכר ולא יגאל? טוב נו, אתם יודעים מה – אני מסכים לבוא לחבק אתכם ולשיר ביחד "תפילה לעני כי יעטוף". נעבור את זה ביחד.

    והאמת? יש גם משהו ממש משמח בהודעה הזאת. למדתי ממנה שעל המתחם היקר שבו עמד בניין הטלוויזיה, בלב ירושלים, עתידים להיבנות בקרוב לא פחות משישה בניינים בני 11 קומות ובהם 308 דירות. זה לא נכתב בהודעה, אבל מתוך היכרות עם הסביבה המתפתחת של 'גני גאולה' אני מעריך שבדירות האלה יגורו מאות משפחות חרדיות אמריקאיות אמידות, שאחרי שנים בגולה תעלנה לארץ הקודש. תורה מציון. מעניין איך היו מדווחים על זה במהדורת מבט.

     

    (הטור מתוך עיתון "בשבע")
    להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת הטור השבועי בווטסאפ: לחץ כאן


    0 תגובות