רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הגמרא שרק בני ישראל מטמאים בטומאת אהל, דהיינו כשיש מת בבית כל הנמצא באותו אהל, נטמא בטומאה חמורה. לעומת זאת, באומות העולם אין דיני טומאת אהל.

ולכאורה הדברים מעוררים תמיהה, מדוע רק אצל בני ישראל שייך טומאת המת, ואילו אצל אומות העולם הטמאים לא יהיה שייך טומאת המת???

ומשיב רבינו הקדוש: אדרבה ואדרבה, רק בני ישראל שגופם מתעלה ומזדכך בתורה ובמצוות, אז משתוקקים כוחות הטומאה לשרות על גופם, כדי ליהנות מהמתיקות והעריבות של הקדושה, כמו שזבובים מתקבצים ליד כלי שהיה בו דבש ונתרוקן. לעומת זאת, אומות העולם שגופם טמא ומטונף, אין לכוחות הטומאה שום ענין להידבק בגופם, כי אין בגויים את המתיקות שיש ביהודי, ולכן אין הטומאה רוצה להידבק בהם.

וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש, בהבאת המשל והנמשל:

משל: 'שני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש'.

נמשל: 'אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהדבר המתוק והערב, ולזה יטמא באהל, מה שאין כן, הגוי, אשר לא מזרע ישראל, להיותו מושלל מהקדושה, אין כל כך התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף.

[אור החיים חוקת פרק יט פסוק ב']