יש מושג בתעבורה שנקרא "שיטת הנקודות"…

מה זה אומר?

אדם המחזיק ברשותו רישיון נהיגה מקבל סכום נקודות מוקצב.

היה ועבר על חוקי התנועה, כל עבירה מעבירה אחרת "מזכה" את העובר במספר נקודות מסוים..

היה ועבר את מספר הנקודות המוגבל, הוא כבר מסתכן ב"שלילת רישיון" וכדו'.

הגיע למחצית מהנקודות, הוא מוזמן לקורס מיוחד לרענון חוקי התעבורה…

עבר חמש שנים?

הוא מוזמן לקורס מקיף הנקרא "רענון נהיגה".

והאם גם אצל האדם יש נקודות?

במעמקי הנפש? כנראה שכן, לטוב ולמוטב…

אך הבה ונראה: בפרשת השבוע אומרת התורה הקדושה (טז, א-ב): "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו מלפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם".

הנקודה הפנימית שלא הייתה נוחה לקורח הכל בגלל קנאה כמו שכותב רש"י הקדוש (ד"ה "ודתן ואבירם") שנתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה רבינו נשיא על בני קהת על פי הדיבור".

נקודה של קנאה, של שאלה אישית עצמית, מה איתי? ומדוע שכחו אותי?

ובגלל זה מחלוקתו של לא היה סופה להתקיים, שבאה מתוך נגיעה ונקודה אישית רעה…

וביאר בזה הגאון ר' שלמה וולבה זצוק"ל (רוח שלמה, קורח) וזה לשונו: "הנה, אין ספק שאצל קרח הקנאה לא הייתה הקנאה המצויה אצל שאר בני אדם, שהרי היה לקרח רוח הקודש. אלא כוונתו הייתה לשם שמים, הוא סבר שאם הוא יתמנה לנשיא הוא יוכל להתעלות ולהתקרב יותר להקב"ה.

הסבא מקלם הביא לכך ראיה מהפסוק "אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו (שם יז,ב), הרי שהמחתות שלו נתקדשו להיות כלי שרת, ואם כוונתו לא הייתה לשם שמים אין מקום לקדושה שם. ולמרות שהוא התכוון לשם שמים, עדיין קרח פעל מתוך קנאה.

כן אמרו במשנה באבות (פ"ה, מי"ז) איזו היא מחלוקת לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו, מבואר שהגם שהוא התכוון לשם שמים, הקנאה בערה בו והתלבשה בכוונה לשם שמים.

במעשה של קרח, הוא בנה לעצמו שיטה בציצית, במזוזה ובהנהגה של כלל ישראל, עד שקבע מתי כלל ישראל צריך מנהיג ומתי הוא אינו צריך".

"מעשה זה הוא דוגמא שהתורה מלמדת אותנו לפרש כיצד נעשים המעשים של האדם. כל המעשים הם תוצאה מאיזו מידה. אם הם באים ממידה טובה, מה טוב. אבל אם הם באים ממידה רעה, אפילו אם זה מתלבש בכוונה לשם שמים, מזה גדלה שיטה שהיא שקר, וזה גורם למחלוקת אפילו עם האמת של משה רבינו ויצא מה שיצא".

המסר מדבריו הוא נפלא, זה אומר שבנפש שלנו יש נקודה טובה הבאה ממידות טובות והיא נקודה של ברכה גדולה, ויש נקודה רעה של מידות רעות שבאה מהקנאה שאכלה את קורח שבא בכוונה של "לשם שמים", וכשמתבוננים שמים לב שלא מיניה ולא מקצתיה".

כי אדם שבאמת יש לו מידה רעה פנימית גם ילביש אותה באצטלא של יראת שמים, זה שקר מוחלט.

וזה מה שאנו הקטנים צריכים ללמוד מהקנאה של קורח, קנאה שהתלבשה באצטלא של יראת שמים.

כמו שראינו שבסופו של דבר, בני קורח, הם לא מתו כי עשו תשובה והכירו בתיקון מידותיהם לעשות נחת רוח להקב"ה.

שתמיד נזכה לשמור על האיזון החשוב הזה בין הנקודות הטובות לנקודות הרעות!.

איך ר' מיכל יהודה ליפקוביץ ע"ה היה מכריע מריבות בישיבה? (אוצר הסיפורים ח"ב עמוד 288)

הבה ונראה: "כשראה התנהגות לא טובה בין שני בחורים, מוכשרים בשיעור, חייך אליהם, ולא הוכיח אותם על פניהם כלל, אלא רק סיפר סיפור וכה אמר:

"בתקופה שלמדנו בישיבת חברון, היה בחור בעל כשרון עצום, למדן ומתמיד נורא. אותו בחור היה עושה מדי פעם 'משמר' ולומד כל הלילה בהתמדה גדולה. פעם אחת כשהתעייף קצת והשעה הייתה מאוחרת בלילה, עורר את עצמו על ידי שבכל נענוע עם הסטנדר היה דופק בכח עם ידו על הסטנדר לאחר כחצי שעה נכנסה אשה המתגוררת בשכנות לישיבה, וביקשה להפסיק עם הדפיקות.

הבחור עשה בידו תנועת ביטול והמשיך להרעיש. שבה האשה והתחננה שיאפשר לה ולבני ביתה לישון בשעה 2 בלילה, אך הבחור הלז לא השגיח בה האשה הלכה מבוישת לביתה, ואפשר לתאר את ההרגשה הקשה שהייתה לה".

וכאן הרעים רבינו בקולו הרך: "אם אין מידות – אין תורה, אין יראת שמיים, אין מצוות ואין כלום". והמשיך: "אותו הבחור ברבות הימים גדל, ועם התורה ביחד נעשה מהאויבים הגדולים ביותר של התורה והמצוות.

ושוב המשיך וסיים: "צריכים לדעת שמי שאין בו מידות טובות, אפילו שהוא למדן גדול הוא מתעקם וכל תורתו נהיית עקומה".

לכן צריכים אנו לשמור תמיד, על הנקודה הטובה והמידות, ולזרוק כפשוטו, את המידות הרעות מאיתנו…

והלוואי שנזכה באמת, לניקוד טוב.

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.

המאמר נכתב לרפואתו ולהחלמתו המהירה של:

בני יקירי יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

בתושח"י.