מהמפד"ל ההיסטורית, לא נותר זכר. הציונות הדתית התפצלה לכמה חלקים מאז התפרקה המפלגה האם. שתי מפלגות מייצגות היום את הציונות הדתית: מפלגתו של בצלאל סמוטריץ, "הציונות הדתית", שמאחוריה רוב זקני ורבני הציבור הדתי-לאומי והחרד"לי, וכמובן מפלגת "ימינה" של נפתלי בנט, שעושה בימים אלה את דרכו ללשכת ראש הממשלה, למורת רוחם של רבים.

בראשות רבנים בכירים בציונות הדתית מתבטאים בחריפות, מי יותר ומי פחות, נגד הקמת הממשלה הזו בנט ולפיד, ובתמיכת מפלגה ערבית.

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים ומזקני רבני הציונות הדתית, אמר היום (ה'), כי "הממשלה החדשה אינה המיטבית. אבל אינינו נמצאים בשמים, אלא בארץ שיש בה סיבוכים. משמח מאוד שלרה"מ יש כיפה, דבר היאה מאוד למדינה יהודית, אך כמובן לא די בכך. יש לשמוח על מה שיש, ויש לעמול לתקן את מה שאין. אין לנו להסתכל אחורה אלא קדימה. אשרינו שיש לנו מדינה. יש להודות לד' יומם ולילה".

בעקבות שאלות שהופנו אל הרב, כביכול הביע בדבריו תמיכה בממשלת בנט-לפיד, הבהיר הרב אבינר לאתר "סרוגים": "חס וחלילה, כתבתי עשרות פעמים שזה נורא. רק כתבתי שאם זה יקרה, זו לא סיבה להתייאש ולעמוד מן הצד, אלא יש להמשיך להיאבק ולבנות, זה נקרא הכשל הלוגי של שלילת המורכב: אם הממשלה המוצעת עולה לשלטון אזי או שהכל גן עדן עלי אדמות, או שהכל גיהנום גמור, ויש לפרוש מן המדינה . גם בעבר בזמן התנ"ך היו מלכים רשעים, ובכל זאת לא התייאשנו. גם היום, אם ממשלה זו תיבחר לא נתייאש, כי אנו יודעים שבסוף תצא ממנה ממשלה כהוגן, כדברי המהר"ל – שמתוך מלכות בלתי קדושה תצמח מלכות קדושה".

בעקבות הדברים, שלח לנו אחד מוותיקי תלמידי ישיבת "מרכז הרב", מאמר שפורסם באתר "ישיבה", ובו סוקרים הרב יוסף ברמסון והראל כהן, אירוע דומה מההיסטוריה הלא-מאד-רחוקה, משנות השבעים של המאה הקודמת. היה זה אחרי הבחירות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בשנת תשל"ד. באותה שנה קמו שתי ממשלות מיעוט יהודי במדינת ישראל, שנתמכו מבחוץ על-ידי הח"כים הערביים.

הממשלה הראשונה הוקמה על-ידי הגב' גולדה מאיר. חמישים ושמונה ח"כים, ובהם כמה ערבים, תמכו בהקמת הממשלה ששרדה כחודש ימים בלבד. משהתפטרה גולדה מאיר, קמה ממשלה נוספת שכזו, על-ידי יצחק רבין, עד שהצטרפה אליה המפד"ל בחשון תשל"ה, עד לחילופי השלטון שלאחר הבחירות, שהתקיימו שלוש שנים לאחר מכן, כאשר נכנס לתפקיד רה"מ, מר מנחם בגין.

בשתי הממשלות ראה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת "מרכז הרב" ובנו של הראי"ה קוק זצ"ל, חילול ד' גדול. כותבי המאמר מציינים, כי "המפד"ל, אמנם אחר היסוסים רבים, הצטרפה לשתי הממשלות, בניגוד בוטה לעמדת רבנו. רבנו הוקיע את המפד"ל וגינה אותה בלשון חריפה במיוחד. הוא סירב לקבל את הטיעונים של סיוע בשינוי חוק מיהו יהודי, או בלחץ – כביכול – על הממשלות הללו בכיוון תמיכה בארץ ישראל השלמה ובבניית התנחלויות, כמו כן, גם דחה את הטיעון כאילו ישנה מתיחות בגבול הסורי, ודרוש חיזוק לממשלה. רבנו סבר שאין להצטרף לריקבון, אלא יש ראשית לעוקרו, ורק אח"כ להתחיל ולבנות מחדש".

הכותבים מתארים, כי באותם ימים נערכה התכנסות של מרכז המפד"ל, על מנת לדון בהצטרפות המפלגה לממשלה: "ד"ר יוסף בורג כשר הפנים, ד"ר יצחק רפאל שר הדתות, מיכאל חזני שר הסעד, וד"ר זרח ורהפטיג שר בלי תיק. ורהפטיג בסוף לא הצטרף כי טען שמאחר ושאלו את הרבנות הראשית, והיא לא התירה את ההצטרפות – הוא מנוע מכך. יומיים אחר כך הודיע השר חזני על התפטרותו, ובין נימוקיו ההתנגדות של אותם חוגים מהם אינו יכול להתעלם. אך במהרה התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה, בעקבות פירסום ועדת אגרנט על מחדלי מלחמת יוה"כ, ושוב משבר ממשלתי".

כך או כך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בעיצומם של ימים אלה, ואז כהיום – נציגי הציבור הדתי-לאומי מפוצל בשאלת הציות לרבנים בנושאים עקרוניים.