כשלקחתי את רפי טראמפ לירושלים, לא ידעתי שהוא ישמש לי כפתיח להרצאה שאותה הייתי צריך למסור באותו הערב לקבוצת נערים בירושלים.

זה התחיל בכך שרפי ביקש, אם לא אכפת לי להעביר את הדברים שנמצאים במושב הקדמי לספסל מאחור, "לשבת בספסל האחורי ברכב גורם לי לסחרחורת", כך הוא טען.
בהמשך הוא ביקש שאנמיך את המזגן, ואם לא אכפת לי לנסוע קצת יותר מהר כי הוא ממש ממהר.

כשנכנסנו לירושלים רפי ציין את כתובת מגוריו, תוך שהוא מסביר לי את החסד הרב שאני יעשה עמו אם אקח אותו עד לביתו, כי הרי ברכב זה 10 דקות ובאוטובוסים זה ממש סיוט…

ואם עד עכשיו זה נשמע לכם נסבל, אז רק שתדעו שבדרך לביתו הוא ביקש שאעצור ,"ממש לדקה" ליד חנות מסוימת, "הוא רק קופץ להביא משהו ומיד חוזר".

ואיך אני יודע שקוראים לו רפי?
זה מאוד פשוט.
אני גם יודע בן כמה הוא ומה הוא עושה בחייו
מה הוא אוהב ומה לא.
ואפילו הספקתי להתוודע לכמה מבני משפחתו..
הוא פשוט לא הפסיק לדבר מהרגע שעלה לרכב ועד שירד.

בתחילת ההרצאה, סיפרתי לאותם נערים את מה שהתרחש.
וביקשתי את חוות דעתם, מה הם חושבים על רפי?

חצוף, כפוי טובה.. כך רובם השיבו.
וחלקם אף הוסיפו שכדאי היה אם הייתי מוריד אותו באמצע כביש 1,ועדיף במקום שאין בו תחנת אוטובוס….

"ואני? מה אתם חושבים עלי??" המשכתי ושאלתי,
בוודאי אתם חושבים שאני "פראייר"

ומה הייתם עושים, כך המשכתי, אם היה מגיע אליכם מישהו, ומודיע לכם כי החל ממחר למשך שבוע אתם צריכים להיות הנהג שלו. למה? כי זה מה שהוא רוצה. הוא יגיע בשמונה בבוקר מתחת לבית שלכם. אתם תפתחו לו את הרכב שלכם ,הוא יכנס למושב שליד הנהג
ואתם תתכבדו ותנהגו בשבילו לאן שיורה לכם.

מה אז הייתם עושים?
איך הייתם מגיבים לדרישה שכזו?

אני אחסוך מכם את התשובות שקיבלתי. רק אומר שלהישאר באמצע כביש 1 במקום בלי תחנת אוטובוס זה גן עדן לעומת גורלו של זה.

אחרי שנרגעו הרוחות ביקשתי לשאול רק עוד שאלה אחת.
אם זה נראה לכולנו כ"כ בלתי סביר, כ"כ מופקע מההיגיון, שאדם אחר ינהל את חיינו,
אם כ"כ ברור לכולם שבסיפור עם רפי, בלשון מדוברת "יצאתי פראייר"

א"כ מדוע במערכת הרגשית שלנו אנחנו מסכימים??
למה אנחנו מסכימים לכעוס ,להעלב, להיפגע
בגלל מעשים של אנשים אחרים?
למה כ"כ בקלות אנחנו נותנים לאנשים אחרים להוביל את הרגשות שלנו?
למה שם אנחנו מסכימים "לצאת פראיירים"?

כשעברתי על פרשת השבוע אי אפשר היה שלא לשים לב למוטיב ברור שעלה מתוך הפרשה.

הקב"ה מצוה לפקוד- למנות את בנ"י.
מניין מדויק של כל שבט ושבט ומניין כללי של כולם.
בחז"ל מופיע שכל אחד הביא את שטר היוחסין שלו כדי להראות במדויק לאיזה שבט הוא מתייחס.

אח"כ כל שבט מקבל מקום מיוחד שבו רק הוא מעמיד את אוהלו כשהם חונים,כשהמקומות מסודרים ומדויקים לפי ארבע רוחות השמים.

באותו סדר מדוקדק שבו היו חונים, כך גם היו נוסעים.

כל שבט גם קיבל דגל מיוחד בצבע מיוחד ובציור מיוחד. דגל ייחודי רק לו.

סדר ברור ומדויק.
כל אחד ידע את מקומו ויחודו.
החל מייחוסו למשפחתו ,מיקומו ביחס לשאר בני ישראל וכלה ביחודו ובתפקידו המיוחד שצויין על הדגל.

כשבלעם הרשע מתבונן על עם ישראל, הוא אומר "מה טובו אוהליך יעקב משכנותך ישראל".
חז"ל מסבירים שהוא התפעל מכך שפתחי האוהלים לא היו מכוונים האחד כלפי חברו.

הצניעות שלטה בבני ישראל.
כל אחד הסיט את מבטו לתוך עצמו ולא לעבר חברו.
לכל אחד היה ברור מי הוא ומהו תפקידו.

הם לא הביטו באחר משום שהביטו בעצמם.
הם הכירו במעלתם.

בחז"ל מסופר שבשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים והיו עשויים דגלים דגלים…
כיון שראו ישראל התחילו מתאווים לדגלים..
אמר הקב"ה למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו..

המלאכים עשויים אך ורק כדי למלא את תפקידם ושליחותם המדוייקת.
הדגלים מסמלים את הייחודיות והמעלה של כל אחד, ולזה התאוו עם ישראל.
להכיר ולהרגיש כל אחד את יכולותיו יחודו ושליחותו.

הדרך לשלוט ברגשות ולא להיות מובל ע"י האחר הוא רק מי שמסוגל להביט במראה ולהיות מרוצה.
מי שמכיר במעלותיו ובערך העצמי שלו.
מי שמכוין את ראייתו אל עצמו.

מי שהביטוי העצמי שלו עובר דרך המבט של השני, לעולם יהיה מובל ונשלט ברגשותיו ע"י האחר.

אז.. אל תהיו "פרייארים".

שבת שלום
אפרים אפשטיין.