אפלטון,הפילוסוף היווני,תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו ,מביא באחד מכתביו את משל המערה.

במשל המערה הוא מספר על קבוצה של אסירים אזוקים בשלשלאות ברזל, אשר נמצאים שנים רבות בתוך מערה חשוכה כשרק מדורה קטנה בוערת בתוכה.
אותם אסירים נולדו בתוך אותה מערה.
הם אינם מכירים את העולם שבחוץ.
על קירות המערה מרצדים צללים שנדמים כבבואות של יצורים מסוכנים ומפחידים שנמצאים מחוץ למערה.

יום אחד מצליח אחד מן האסירים להשתחרר משלשלאות הברזל,ומחליט לטפס אל עבר הארובה שנמצאת בחלקה העליון של המערה,כדי לנסות ולבדוק מה יש בחוץ.

בדרכו למעלה הוא נפצע ונשרט,אך לא מוותר.
הוא יוצא מן המערה,האור החזק מכאיב לעיניו,ולאט לאט הוא מתחיל לראות.
הוא מגלה עולם שלם ומופלא..
אפילו הצלליות שהוא חשב שהם בבואות של מזיקים משונים,מתבררות לו כבבואות של אנשים רגילים ואף נחמדים.

כשהוא נסער מהגילויים,הוא יורד בחזרה אל המערה כדי לספר לחבריו.
לשחרר אותם משלשלאות הברזל.
בדרכו למערה הוא שוב נפצע ונשרט.
ועיניו שהורגלו לאור השמש כבר לא הצליחו לראות דבר בחשכת המערה.

חבריו לא מאמינים לו. הם חושבים שהוא איבד את שפיות דעתו.
הרי הוא חזר חבול ופצוע ואף עיוור….
הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה,הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם…

נזכרתי במשל הזה כשנחשפתי השבוע לדברי הכיעור שכתב איש התקשורת ירון לונדון.
"אינני מזדהה עם האבל הקולקטיבי…
אני חש כלפי האסון במרון וקורבנותיו כמעט כלום…"

עוד מעט תבינו למה…

אל קפונה ,היה מראשי הפשע המאורגן בשנות ה20 וה30 של המאה העשרים,ואולי אף זכה בתואר המפוקפק של "המאפיונר הגדול בהיסטוריה".
כשנשפט ונכלא לשנים רבות בכלא,ביקש אחד העיתונאים לראיין אותו.

כשנשאל האם הוא מבין את חומרת מעשיו,הוא הרהר לרגע ואמר ברצינות גמורה,
" האמת…אני מרגיש שגמלו לי בכפיות טובה. מה שעשיתי בסה"כ ,זה לספק לאנשים תענוגות שהחוק לא מאפשר..
על זה מגיע לי לשבת בכלא?"

רציחות ,גנבות, וכל מעשה מתועב שעולה בדעתכם,הסתכמו לשיטתו ברצון לספק לאנשים תענוגות…

המנגנון הנפשי של האדם פועל בדרכים משלו.
האדם יודע להבחין בין טוב לרע.
אם קורה שהאדם נכשל ובחר בדרך שאינה טובה,מתחיל להופיע אצלו " נקיפות מצפון", הוא יודע שהוא לא מתנהג כראוי…

בשלב הבא מגיע הפיצול.
אפשרות אחת שיפעל לתקן..
ובאפשרות שניה,אם לא בוחר בדרך של תיקון,הוא ישכנע את עצמו שהוא בסדר.

המערכת שנקראת "נקיפות מצפון",חיה על זמן קצוב,יש לה תאריך תפוגה.
לאורך זמן האדם לא יוכל לסבול את נקיפות המצפון המציקות,
המערכת הנפשית שלו "תדאג לכך" שהוא יחיה בשלום עם עצמו.

מוזר ככל שיהיה…מעוות ככל שיהיה…
האדם כבר ישכנע את עצמו שהוא בסדר.

הזיהוי של הרגע הזה בנפש,של נקודת הזמן שבה האדם מתחיל לקבל את הרע המכוער והמעוות
כמציאות הגיונית ונכונה,
זה הרגע שבו הוא מאבד את הבושה.
הבושה היא הביטוי של נקיפות המצפון.

כשהבושה נעלמת זו נורת אזהרה כי הרגש של "נקיפות המצפון" חדל מלעבוד.

חז"ל היטיבו להגדיר זאת במשפט,
"כיון שעבר ושנה בחטא,נעשית לו כהתר".

כשאדם הראשון אוכל מעץ הדעת,הוא מתבייש מהמצב אליו הגיע ומתחבא.
הקב"ה קורא אליו "אייכה".
הקריאה לא נועדה כדי לחפש את האדם.
אלא כדי שהאדם יחפש …
אחרי החטא יש זמן תפוגה ל"נקיפות מצפון".
יש זמן מוגבל להבחנה בין טוב לרע.
אם לא תהדהד הקריאה " אייכה" ,יש חשש שהרע כבר יהפך לדרך חיים.
הבושה שאחזה באדם הראשון עלולה להעלם.
כול עוד יש בושה אפשר לזעוק "אייכה".

אתם מבינים….
אין לי בעיה עם ההרגשות המכוערות של ירון לונדון.
אני לא נעלב,לא כועס ואפילו לא מרגיש צורך להסביר.
אני רק מזהה את התופעה.
ריקבון!!!חוסר בושה!!!
הוא לא מתבייש להציג את הרגשותיו המכוערות לעין כל.
הוא חדל להבחין בין טוב לרע.

הוא טען בראיון שעשו איתו לאחמ"כ,שהוא רק מבטא את מה שאחרים חושבים בשקט לעצמם.

הוא כבר התחיל לנסות ולאבחן את האחרים..

הוא אפילו לא הבין ששם בדיוק נמצא האבחון שלו עצמו.

מי שרק חושב..,עדיין מבין שזאת מחשבה מתועבת, הוא יפעל לתקן…
אבל מי שמדבר,מי שאיבד את הבושה,
הוא כבר סופני,הרקב אחז בנשמתו…

במשל של אפלטון הוא דומה לאסיר שמוכן להרוג את מי שינסה לשחרר אותו..
הוא דומה לאסיר שמדמה שהוא זה ה"הרואה"..
הוא לא מבין שהוא עיור.
הוא נשאר בהזיה,כי היא כבר נדמית לו כמציאות.

עכשיו..אני גם מבין את עומקה של שנת השמיטה שמופיעה בפרשת השבוע.
שנה אחרי שנה האדם עובד בשדה.
הוא טורח ומתייגע וגם רואה פרות.

הוא יודע ומבין בשכלו שיש בורא לעולם והכל ממנו
אבל…ההתנהלות היום יומית התמידית עלולה להשכיח…
בהתחלה הוא יאבק עם התחושות,אבל למאבק יש תאריך תפוגה..
לכך,פעם בשבע שנים שובתים בפועל ממלאכת השדה.
מחזירים לעצמנו את ההבנה והתחושה שהכל ממנו יתברך.

בלי שנת השמיטה,המנגנון הנפשי יוביל אותנו להתעלם מהידיעה וההבנה שהכל מה' יתברך.

שימו לב לפסוק בפרשה,שמופיע
מיד לאחר מצות השמיטה.
כאילו שהתורה אומרת לנו,"חפשו את הקשר למצות השמיטה"

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"
רש"י במקום מבאר שהתורה דורשת לעזור ליורד מנכסיו עוד לפני שנעשה אביון.
"אל תניחנו שירד ויפול ויהא קשה להקימו…

בפשטות העניין הכונה היא שהאביון יסבול,יהיה קשה להקימו..

אבל ע"פ הדברים האמורים לעיל תיתכן הבנה נוספת.
אם נחכה זמן ממושך ונחזה בנפילתו של האדם
אם נמתין למצב שהוא כבר אביון
אנחנו יכולים להרוס את רגש החמלה שבנו.
אנחנו "נתרגל" למציאות שבה קיימים אביונים,כך שיראה לנו כבר הגיוני שלנו יש והאחר סובל.
"יהיה קשה להקימו"- כי אנחנו,ההרגשות שלנו יקהו.
לרגשות ה"מציקים" יש זמן תפוגה.
לכך מקפידה התורה לעורר אותנו להושיט יד כבר בראשיתה של הנפילה.

המנגנון של הנפש יכול לעור אותנו.
לגרום לנו לראות את המעוות כדבר הנכון והראוי.
אז …תודה לך ירון ששימשת דוגמא נפלאה..