1.לפני כשבוע, בערב שביעי של פסח הציב ידידי הרב אבי אברהם שאלה מאתגרת.

נניח,כך הוא שאל,ואני הייתי נמצא בקריעת ים סוף והייתי שייך לקבוצה הצינית והמרירה שמקטרת ומתגעגעת למצרים,
שמפחדת מאוד לסמוך ולקפוץ למים….

איך הייתם משכנעים אותי לעשות את הצעד הזה??

כשהוא שאל את השאלה לא היתה לי תשובה,
אח"כ, לקראת יום השואה הבנתי למה.

סבתא ז"ל היתה רק בת 18 כשהגיעה לאושוויץ.
כמו כל אותם קדושים היא הועמדה בשורה כשמלפנים עמדה אותה מפלצת בדמות אדם,מנגלה ימ"ש.
הוא חילק אותם בהנף יד,למשרפות או ל"עבודה" במחנה.

כולם ידעו..,זה עמד בחלל האויר,
אסור היה להיישיר אליו מבט.
אסור היה להרים את הראש,
הראש היה צריך להיות מוטה כלפי מטה,כשהמבט לעבר האדמה.
מי שחשב להעיז ולהרים את מבטו ידע כי הוא מסכן בכך את חייו.

סבתא ז"ל הרימה את מבטה והסתכלה ישירות אל תוך עיניו.
מנגלה ימ"ש שאחז בידו האחת מגלב- שוט,
הרים את ידו והצליף בפניה.

כששאלו אותה אח"כ,למה? למה היישרת אליו מבט?
היא ענתה תשובה מופלאה.

"הסתכלתי עליו,כך היא אמרה,בשביל לזכור אותו,לזכור אותו אח"כ כשהכל יסתיים".

היא היתה רק בת 18, וכפי שהיה נראה,כל הסיכויים נגדה
אבל..עם אמונה כבירה וחזקה,שהכל עוד יסתיים.
וכשזה יסתיים..נראה יד מי תגבר.

זה אולי נראה שאנחנו הם אלו המושפלים והרמוסים עד עפר,אבל דע לך..,כך היא דיברה דרך העיניים,
שכאן זה לא הסוף..,
בסוף..אנחנו ננצח.
ומסתבר שהיא צדקה.

מהיכן יש לנערה בת 18 כזאת אמונה?
מה היא כבר הספיקה ללמוד בימי חייה?
מתי הספיקה ללמוד ולהשתלם באמונה ובטחון?

מאותו סיפור עם סבתא למדתי שאמונה לא נרכשת בשכל.
אומנם היא היתה רק בת 18..
מה כבר הספיקה ללמוד?

אבל אמונה, משכנה היא בלב.
ולב מלא באמונה, היה לה.

השכל יכול לחייב את האמונה,אבל לא לתפעל ולהפעיל אמונה.
כדי להפעיל אמונה דרוש לב.
את הלב לא מלמדים באוניברסיטה,הוא לא זקוק לידע.
אמונה היא מידה וכמו שאר המידות כגון,עין טובה,שמחה ועוד..
הם לא נפעלים מידע,הם נפעלים מעבודת הלב.

סבתא ז"ל גדלה בבית שבו "נשמו"את האמונה.
הלב שלה הורגל והכיר אמונה,וכך היא התנהלה.

אח"כ מצאתי את הדברים בשפתו המיוחדת של רבי ירוחם ממיר.
הוא מביא בשם הסבא מקלם שהתורה היא לא ככל החוכמות.
בכל החוכמות הולכים מכיתה אחת אל השניה ואח"כ אל השלישית, ואת שלמות אותה החוכמה משיגים בכיתה העליונה.
אבל בתורה הקדושה נמצאים ומתחילים בכיתה הראשונה בדרגה שבה הכל פשוט,אח"כ עולים לכיתה השניה ונכנסים לחוכמת התורה ובהמשך הלאה..
כשהתכלית היא.., לחזור לכיתה הראשונה ולהיות שוב פשוט.

בכיתה הראשונה נמצא ה"אני מאמין" הפשוט והתמים.
הלב שמאמין גם אם לא מבין ולא יודע.
לב יהודי פשוט שמלא באמונה.
בהמשך..בכיתות היותר גבוהות ישנן השגות גבוהות…
אבל מי שמסתמך על הכיתות הגבוהות….,ושוכח שהלב "עובד אחרת"..
ובלשונו של רבי ירוחם,"המגיע לכיתה העליונה ויעמוד שמה,"
"כל עבודתו לא שווה כלום"

השכל מחייב אמונה וסותר את הכפירה.
אבל הלב הוא זה שפועל ומפעיל את האמונה.

אתם זוכרים את ההוא שעומד בקריעת ים סוף וצריך לשכנע אותו לקפוץ למים?
אתם זוכרים שלא היתה לי תשובה?

מסבתא הבנתי למה.

כי אין אפשרות להפוך את הלב למאמין מכח טיעונים שכליים.
בדיוק כמו שאי אפשר לגרום למישהו לאהוב מכח טיעון לוגי
צריך לבקוע את ליבו של האינו מאמין ולא את שכלו.

סבתא הביטה לתוך עיניו מכוחו של לב שמלא באמונה פשוטה ותמימה.
לב שמרגיש אמונה.
ומתברר שהיא צדקה.

2. יש עוד משהו.
משהו שאולי הוא שולי לעומת הדברים הקודמים
אבל עדיין ..כל פעם שאני נזכר בסיפור על סבתא הוא מהדהד במוחי.

כאשר משה רבינו מלמד את בני ישראל ,מאילו חיות,עופות,דגים מותר לאכול ומאילו אסור,
מביא רש"י על המילים "זאת החיה אשר תאכלו.." ,
שכל החיות,העופות,השרצים והדגים הגיעו למדבר ליד משה והוא הניף אותם,כל אחד בתורו,להראות לבנ"י את המותרים באכילה ואת האסורים באכילה.

השאלה שמיד עולה היא,מדוע יש צורך בכזה נס פלאי?
מדוע נצרך משה להראות את כל הבע"ח,הרי
לבהמות ולחיות ואף לדגים יש סימני כשרות,
ולעופות שלהם אין סימני כשרות המופיעים בתורה,יכול היה משה להראות לבנ"י את הכשרים שהם המעט,וממילא היו יודעים שכל השאר אסורים?
מדוע יש צורך שכולם ללא יוצא מן הכלל יתייצבו במדבר?
מדוע בכלל יש צורך להראותם לבנ"י ?

דברים ידועים הם שמאכלות אסורות משפיעים על נפש האדם.
בע"ח שנאסרו לאכילה,הם כאלו שתכונתם היא שלילית וכאשר יאכל אותם האדם זה ישפיע על נפשו.

לא קל תמיד לחבר את הרע לדמותו במציאות.
לא קל לזהות תמיד את הרע.
הארנבת יכולה להראות מאוד עדינה,
והנמר דיי מרשים,
התכונות השליליות שלהם לא גורמות לנו להרגיש אליהם יחס שלילי.

משה רבינו מראה כל חיה וחיה ומצביע על תכונתה,אסורה או מותרת
אולי כדי ללמדנו שלא כל מה שנראה נחמד או מרשים כדאי להתקרב אליו.
הרע לא מניף דגל ואומר אני רע.
הוא מתחפש ..

אנחנו שומעים ומתבוננים,מכל הבא ליד,ולא תמיד שמים לב כיצד הנפש שלנו יכולה לההרס.

כשסבתא התבוננה בפניו של אותו מרצח היא לא ראתה משהו מיוחד.
הוא היה נראה כעוד אדם.
היא חרטה את תוי פניו בזכרונה כדי שלא תשכח.
זה לא יאומן וכמעט בלתי נתפס,כיצד כזה רוע,כיצד כזו מפלצתיות ,
נראית ומתלבשת כדמות של אדם מן השורה.

זהו אות וזכרון כי הרוע והשחיתות המוסרית והערכית,ברמות הכי גבוהות, אינו צבוע בצבעים מפחידים ומרתיעים,הוא מסוגל להראות כטבעי ומקובל.
ומזה צריך להיזהר..