מכירים אנשים שקשה להם לחבק?
אנשים שקשה להם לומר לילד שלהם "אני אוהב אותך" ?
הם יכולים להיות מאוד מסורים,אכפתיים ודואגים למשפחה שלהם,ועדיין קשה להם לומר את המשפט "אני אוהב אותך",
כאילו קיים מחסום שלא מאפשר להם להוציא את אותן המילים.

אני..מכנה את תופעה הזאת,"המחלה השקטה".

ב"מחלה" הזאת כולם סובלים.
ההורה,בן הזוג,שלא מסוגל לבטא אהבה…
והילד או בן/ בת הזוג שכמהים להרגיש.

אבל זאת "מחלה שקטה",כי קשה ל"הניח עליה את האצבע".
הכל נראה תקין ובסדר.הבית מתפקד ויש בו הכל.
דואגים ומסורים למשפחה..

בליל הסדר יש מצוה מיוחדת של ו"הגדת לבנך".
מספרים לילדים את סיפור יציאת מצרים.
מעבירים הלאה את המסורת..את סיפור לידתו של עם ישראל.

אבל מדוע מי שאין לו ילדים צריך לספר לאלו המסובים איתו בשולחן הסדר?
ומדוע אפילו מי שיושב לבדו,צריך לספר לעצמו?

הרב דסלר מוסיף קושיה ועונה תשובה מופלאה.

"קשה,איך נתנו נוסח שווה לילד ולחכם?
וזה משום שממצוות הלילה היא להשיב את האמת של יציאת מצרים אל הלב,
ואם אמנם השכל חכם הוא,הלב הוא 'עם הארץ', וגם ילדות יש בו,
והשבת האמת אל הלב דורשת את אותו הלשון ואותו הסגנון ממש כמו הלשון והסגנון בהם מסבירים לילד.וזה כלל גדול בעבודת ה'".

הלב,כך מסביר הרב דסלר,הוא "עם הארץ"- אינו מבין בהשגות שכליות, ו"ילדותי"- סופג את הדברים כמו שהם ברמה הכי מופשטת.

האדם יכול להיות מלומד גדול ובעל כשרון אבל הלב שלו לא מתרשם מזה.
הלב לא מסיק מסקנות מפלפולים שכליים.
הלב מרגיש דברים פשוטים וברורים.
כמו ילד שמקבל ומפנים את הדברים כמו שהם.

מילים פשוטות שמספרות בצורה ברורה את יציאת מצרים,חודרות אל הלב יותר טוב מכל הבנה פילוסופית.

ו"הגדת לבנך" זה לא רק, למי צריך לספר.
זה גם צורת הסיפור-איך צריך לספר,כדי להפעיל את הלב.
פשוט..,לדבר פשוט,כמו שמדברים עם ילד.

ומשכך,לכל גיל וגם האדם לעצמו.
גם מי שיושב לבדו,מספר לעצמו,כדי להשיב אל ליבו שלו.

זוכרים את "המחלה השקטה" ?
היא שקטה בגלל שאנחנו רגילים להתנהל עם השכל.
מצדו של השכל הכל בסדר.
אנחנו מסורים ודואגים שלא יחסר דבר…
אבל ללב זה לא מספיק.
הלב לא מתרשם מההבנה השכלית.
הלב צריך לשמוע את המילים "אני אוהב אותך".
הלב צריך להרגיש את החיבוק.
הלב מרגיש רק דברים מופשטים וברורים.

הלב "לא מבין" . הוא לא מסיק מסקנות.
צריך לדבר אליו בצורה ברורה,כמו לילד.
פשוט, "והגדת לבנך".

בשביל הלב שלנו ובשביל הלב של החשובים לנו.

ומי שרוצה…
ישנה גם תרופה ל"מחלה השקטה",שגם היא נלמדת מתקופת הפסח.

בפסח אנחנו לא אוכלים חמץ משום החפזון שהיה ביציאת מצרים,הבצק לא הספיק להחמיץ.

את קורבן פסח אכלו בחפזון,"ואכלתם אותו בחיפזון.."

מה פשר החפזון הזה?
מדוע שלא יצאו בנחת,ביישוב הדעת,בשימת לב לגאולה?

רבי צדוק הכהן מלובלין פותח את ספרו " צדקת הצדיק" בדברים הבאים.
"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו ביציאת מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות……
משום שצריך לשמור על אותו רגע שמתעורר בו..
ולחפוז על אותו הרגע…..
ואח"כ שוב ילך במתינות ובנחת.."

יתכן ואם לא היו פועלים בחפזון,הלב היה ננעל..
היה אפשר להחמיץ את הרגע.

העצה היא ל"תפוס" במהירות את הרגעים בהם אנחנו "מתעוררים"- מרגישים.

לא תמיד אפשר להלך בנחת.
גם מי שמרגיש מחסום בלב,צריך לשים לב לרגעים שבאים והולכים בחטף,ל"תפוס אותם"
ולומר..,גם כשזה נשמע מאולץ….
הלב לומד מהר…
בהמשך כבר ילך במתינות ובנחת.

ו"הגדת לבנך"-לומר את הדברים שכל כך ברורים וכל כך פשוטים..,
מילים שכל "ילד" מבין.
להגיד שאוהבים- במילים הכי פשוטות וברורות,
לחבק- הכי פשוט וברור,

וכמובן.., לא רק בליל הסדר.