להדליק את הניצוץ בעיניים \\ הרב אפרים אפשטיין | האזינו

    הרב אפרים אפשטיין No Comments on להדליק את הניצוץ בעיניים \\ הרב אפרים אפשטיין | האזינו

    פרשת תרומה, שבת זכור – פנינים לפרשת השבוע מאת הרב אפרים אפשטיין

    הרב אפרים אפשטיין צילום: מרצי ערכים
    22:01
    28.03.24
    המהדורה המרכזית No Comments on השרה מירי רגב: "לא מאמינה שהחרדים יפרשו מהממשלה"

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    צילום: מרצי ערכים

    בשבת הקרובה,השבת שלפני פורים,נקרא את פרשת זכור.
    "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים,והיה בהניח לך ה' אלוקיך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

    בפשטותו של הכתוב,מצות מחית עמלק תתקיים בעתיד,כמו שנאמר בחצי השני של קריאת זכור,
    "והיה בהניח לך ה' אלוקיך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק"
    והיות והזמן גורם לשיכחה,נאמר גם "לא תשכח"

    כך התחלתי את השיעור שמסרתי בשבת זכור,בישיבה לבחורים מתמודדים.

    מעניין אם כך,הוספתי,
    מה רוצה התורה להגיד בחלק הראשון של קריאת זכור.
    "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים ויזנב בך כל הנחשלים אחריך….".

    מה התועלת בזכירה היום ,אם ממילא את הציווי של מחית עמלק יעשו רק בעתיד?
    אם כדי שלא נשכח את הציווי,הרי כבר נאמר בסוף "לא תשכח"?
    ובכלל..למה יש צורך בפרוט מדוקדק,
    המיקום -"בדרך", מהיכן הגעתם?" בצאתכם ממצרים",מי המותקפים?" ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", מה מצבם? " ואתה עייף ויגע".
    למה יש צורך להאריך בפרוט?

    את מה שענה לי אחד מהנערים אני רוצה להשמיע לכם.

    זה היה נער פיקח וחכם שעבר דבר או שניים בחיים…
    מציאות החיים שבא הוא גדל הייתה מלווה באלימות וגבלה בהתעללות.

    "הרב…, עמלק זה מחלה מדבקת.
    מי שנחשף ל"טיפולו" של עמלק עלול בעצמו לההפך לכזה.
    יתכן שבחלק הראשון,התורה מבקשת מאיתנו לזכור את מה שעמלק עשה,כדי שנדע ונשים לב ממה להתרחק.
    התורה מפרטת בדיוק את דרכי הפעולה של עמלק לפרטי פרטים.
    הוא מאתר את החלש והפגיע ואותו הוא רומס.
    צריך להכיר ולהיזהר לא לההפך לעמלק.
    וזו הכונה בחלק הראשון, "זכור את אשר עשה לך עמלק" "

    אני מאוד התרגשתי מהתשובה של אותו נער,והחלטתי להמשיך באותו כיוון.

    אז איך אנחנו יכולים להגן על עצמנו מפני המחלה ששמה "עמלק"?
    איך אנחנו יכולים להיות אלו שדואגים ועוזרים לשני ולא להפך?
    איך נבטח את עצמנו ככאלו שלעולם לא יקחו את החוזקות שלהם כדי לעלוב ולרמוס את החלש?
    איך בונים כזה מבט שיחזיק לאורך זמן?

    בנג'מין זנדר הוא יהודי אנגלי-אמריקאי.
    מוזיקאי,מלחין ומנצח,כבר עשרות שנים.
    בפברואר 2008 הוא העביר הרצאת TED בת כעשרים דקות.
    ההרצאה תורגמה לארבעים וחמש שפות,ונצפתה ע"י מליוני אנשים ברחבי העולם.

    הוא מספר בהרצאה שאחרי כעשרים שנה של ניצוח על תזמורות,
    לפתע הכתה בו ההבנה,שהתפקיד המרכזי,הנחשב והמכובד ביותר בתזמורת,הוא בעצם, של אדם שלא תורם אפילו תו אחד לקהל.
    "מנצח התזמורת",הוא אומר,"איננו משמיע שום צליל".
    חשיבותו של המנצח היא, למצות את הפונטציאל של הנגנים בצורה המיטבית.
    וש"עוצמתו תלויה, ביוכלתו להעניק עוצמה לאחרים".

    התובנה הזאת,כך הוא טוען, שינתה את עולמו.
    משימתו היא לא,"לנצח על התזמורת".
    אלא" לעורר אפשרויות אצל אחרים".
    מאז,במשך שנים הוא מסתובב בעולם ומנסה באמצעות המוזיקה להדליק את הניצוץ בעיניים של האנשים.
    ההצלחה היא,לגרום לעיניים של השני לנצוץ.

    בסיומה של ההרצאה,זנדר מספר סיפור מדהים.
    מי ששומע את הסיפור, לא יכול להישאר אדיש.

    הוא מספר על אישה שפגש,ששרדה את אושוויץ.
    אותה אישה הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15.
    אחיה שהיה איתה היה רק בן 8.
    וכך היא סיפרה לו.
    "היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,וראיתי שהנעליים של אחי נעלמו.
    אמרתי לו,איזה טיפש.. למה אתה לא שומר על הדברים שלך?
    כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.
    למרבה הצער,זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לו.
    היא לא ראתה אותו שוב.הוא לא ניצל.

    אותה אישה סיפרה,שכשהיא יצאה מאושוויץ אל החיים ,היא נדרה נדר.
    "לעולם לא אומר משהו שלא יוכל להחשב כדבר האחרון שאמרתי."

    אם המילים שאנחנו מוציאים מהפה לא מדליקים ניצוץ בעיניים של האחר,נכשלנו.

    אמרתי לאותם נערים שאולי אפשר לקחת את הדברים כסוג של אבן בוחן,כסוג של ביטחון שאנחנו לא חולים במחלת "עמלק".
    פשוט לבדוק אם מה שאנחנו עושים,מדליק ניצוץ בעיניים של האנשים מסביבנו,או מכבה להם את הניצוץ בעיניים.

    אחרי תקופה שוחחתי עם אחד מאנשי הצוות באותה ישיבה.
    מתברר שאותו נער שענה לי את התשובה,לקח את הדברים צעד אחד קדימה.
    הוא לא הסתפק באבן בוחן,הוא הפך את זה למשימה.

    הוא הצליח לארגן מבצע בישיבה, שבו כל נער רושם לעצמו בכל יום,
    בכמה עיניים הוא הצליח להדליק ניצוץ,
    ובסוף כל שבוע הוא מסכם את סך הניצוצות,
    ורושם על פלקט גדול את המספר.

    האמת…זו כבר היתה הפעם השניה שאותו נער הצליח לרגש אותי.

    השבוע דיברתי עם אותו נער,שבנתיים הספיק לגדול ולהקים משפחה.
    סיפרתי לו שאני מתכוין לספר לכם את סיפורו.
    הוא הסכים בשמחה,ורק ביקש שאני אוסיף עוד משהו בשמו.

    "המשימה שיצרתי בישיבה,אין לה זכויות יוצרים.
    אני אשמח אם מישהו יקח את המשימה עם הפלקט,ויעשה אותה לעצמו"

    טוב..הוא ביקש,אז אני אמרתי.



    0 תגובות