מעבר לאתר המותאם




    1

    פרשת וישלח עם הרב אפרים אפשטיין | האזינו

    הרב אפרים אפשטיין No Comments on פרשת וישלח עם הרב אפרים אפשטיין | האזינו
    הרב אפרים אפשטיין צילום: מרצי ערכים

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות מוקלטות

    גם בפייסבוק

    היום ברדיו

    [daily-schedule schedule=1]

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מאחת המסגרות לנוער מתמודד.
    הם ביקשו שאגיע למסור שיעור על "התמודדות עם קשיים בחיים".

    השבתי בחיוב.
    האמת….התפלאתי קצת מהנוסח "למסור שיעור", כי לרוב הבקשות הם למסור הרצאה או שיחה,
    אבל ההוא שהיה מעבר לקו המשיך והסביר,
    אצלנו במקום,יש מקצוע שנקרא בשם "כישורי חיים", וזה מתנהל כמו שיעור ולא כמו הרצאה.
    חשוב לנו שהם ישתתפו ויחוו את הדברים.

    כשהגעתי למקום,הבאתי איתי חבילה של דפים.
    הם רוצים שיעור,אז ננסה…
    על הדפים הופיעו הפסוקים מפרשת השבוע, הפסוקים העוסקים במאבק שהתרחש בלילה בין יעקב למלאך- שרו של עשיו.

    חילקתי להם את הדפים וביקשתי שלא ירשמו את שמם על הדף
    המשימה היתה, לבחור פסוק אחד שמדבר אליהם מתוך אותה פרשיה,ולסמן אותו בעיגול.

    לאחר כמה דקות אספתי את הדפים.
    וזה היה מדהים לראות את הפסוקים שסומנו.

    הפסוק ש"נבחר" הכי הרבה פעמים היה הפסוק שפותח את אותה פרשה,
    "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו".
    במקום השני הופיע הפסוק,
    "…ותקע כף ירך יעקב…".
    ובמקום השלישי,רחוק משני המקומות שלפניו,סומן הפסוק,
    "…ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני".

    מכל הפסוקים מה שהכי דיבר אליהם היה התאור שמופיע בתורה ,שיעקב נשאר לבדו.
    הנערים האלו אף פעם לא לבד.תמיד הם נמצאים בקבוצה של כמה ביחד.
    יושבים,צוחקים,מעבירים את הזמן,
    ועדיין, ה"לבד",היא התחושה היותר חזקה אצלם.

    כשהאדם מרגיש שהוא לא בסדר,או שמשהו אצלו לא מסתדר,מתווספת תחושת הבדידות.
    הוא יכול להקיף את עצמו באנשים ועדיין להישאר בודד.
    השורש של הרגשת הבדידות היא בדידות מעצמך.
    כשהאני לא מקבל את עצמי.

    ישבתי פעם עם אדם נשוי,למעלה מעשרים שנה
    והוא תיאר לי את החיים שלו בבית עם אשתו.
    הכל נראה בסדר.הם חיים ביחד ומגדלים משפחה
    אבל הוא מרגיש בודד.
    הוא מעולם לא הרגיש בטוח בעצמו,כך שיוכל להיות גלוי עם אשתו.
    במילים אחרות- מבחינה רגשית הוא עדיין לא "קיבל" את עצמו.
    הוא בודד מול עצמו.

    אדם שמקבל בשורה רעה ל"ע.
    הוא הולך ברחוב ומסביבו הרבה אנשים.
    הוא מרגיש בודד.
    הסיבה היא,חוסר יכולת להשלים עם עצמו- עם הבשורה שקיבל.

    אותם נערים,החלק המשמעותי ביותר הוא הרגשת הבדידות.
    שורש הבעיה הוא לא במעשים שהם עשו,
    אלא בחוסר היכולת שלהם לקבל את עצמם.
    לקחת אחריות על הבחירות שלהם- המעשים שלהם.

    היה מעניין לראות שהפסוק השני שנבחר היה, "ותקע כף ירך יעקב".
    השלב השני אחרי תחושת הבדידות החזקה, הוא ההרגשה שאני כל הזמן "מקבל סטירות מהחיים".
    לא רק שאני בודד,גם כל העולם נגדי.
    אף אחד לא מבין אותי.

    אותו אחד שסיפרתי לכם עליו,שהרגיש בודד בחיי הנישואין.הוא גם היה מלא טענות על אשתו.
    היא אשמה…
    כי אחרי שאתה לא מקבל את עצמך ומרגיש בודד,השלב הבא הוא להאשים את כולם.

    רוצים נתון יותר מדהים?
    כל מי שסימן את הפסוק " ותקע כף ירך יעקב" ,השמיט את שתי המילים שמופיעות בסוף הפסוק,
    ".. בהאבקו עמו".
    מבחינתם אין מאבק.הם לא מנסים להאבק.
    הבדידות ביחד עם התחושה שכל העולם נגדי זה מביא לידי יאוש.
    לידי הרגשה שאין בשביל מה להאבק.

    החלק המעודד היה אותם נערים מעטים שסימנו את הפסוק השלישי,
    "ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני".
    יש אפשרות לנצח,אם רק ניקח אחריות ונקבל את עצמנו,גם אם אנחנו לא מושלמים.

    אחרי שהרחבתי והסברתי לאותם הנערים,
    אמרתי להם, שהם כיוונו לפרושו של רבי צדוק הכהן מלובלין.
    הוא מפרש שמה שכתוב בחז"ל שיעקב חזר לבדו בשביל פכין קטנים שנשארו,
    הכונה היא, שיעקב רצה לתקן גם את הנשמות שנפלו לעומק הקליפות.

    אני אינני מבין,לא בנשמות ולא בקליפות.
    אבל יתכן,שעל זה בדיוק התחולל המאבק בין יעקב לשרו של עשיו.
    שרו של עשיו,מגיע לאדם ברגעים שהוא נופל.
    ועל זה אולי רומז הפסוק "ויותר יעקב לבדו"- כשהאדם מרגיש בודד.
    שרו של עשיו טוען שנקודת הזמן הזאת שייכת לו.
    הפכין הקטנים שייכים לו.

    האדם בודד,הוא מתייאש מעצמו,הוא לא נותן לעצמו סיכוי.
    אבל יעקב לא מוכן לותר.
    אין נקודת זמן ואין אדם שאין לו סיכוי.
    הוא נאבק בשרו של עשיו כל אותו הלילה.
    גם בשעה ש"ותקע כף ירך יעקב"
    אצל יעקב זה לא מתפרש כמצב ש"העולם נגדי".
    התורה מוסיפה שתי מילים "בהאבקו עימו".
    זהו חלק מהמאבק שאותו אפשר לנצח.
    זוהי ההבנה והקבלה של עצמנו גם במצבים ירודים ונפולים.

    ואכן בסיום המאבק כהשהשחר עלה
    יעקב שמגיע עם השם "יעקב" מלשון עקב- המקום הנמוך.
    כעת המלאך מודה לו שזה ישראל- "כי שרית".
    אותה הרגשה שקיימת במצבים הקשים והנפולים של האדם יכול להתהפך מ"עקב" ל"שררה".
    בתנאי שהאדם מוכן להכיר ולקבל את הנפילה,ומשם להתחיל להתרומם.

    המלאך- שרו של עשיו מודה ליעקב,שאין אחד שאין לו סיכוי.

    המלאך הודה על הברכות שקיבל יעקב מיצחק.
    המלאך מודה שגם בשעה שנראה שאין סיכוי,
    גם במצב שנראה כי "הידיים ידי עשיו"
    ורק "הקול קול יעקב".
    גם המצבים האלו האדם שייך לקב"ה ולא לו.
    ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא.

    בספר נתיבות שלום מביא בשם ה"בית אברהם"
    משפט חריף ונוקב.
    "מי שאינו מסוגל לעמוד בתפילה לפניו יתברך אפילו אחר שנכשל בעבירה חמורה שבחמורות,ולשפוך שיחו כבן המתחטא אל אביו ועושה לו רצונו,עדיין לא דרך על מפתן היהדות.
    כי מפתן היהדות והחסידות הוא לדעת שבין כך ובין כך קרויים בנים".

    מכל נפילה שהיא,מכל תחושה שהיא, אפשר להתרומם.
    אם רק נצא מהבדידות מול עצמנו.
    נכיר גם בחלקים הלא טובים שבנו.
    אז נוכל לקחת אליהם אחריות ומשם להתרומם.

    לא משנה למה באה תחושת הבדידות והייאוש.
    סיבה רוחנית,בעיות בזוגיות,בשורה רעה.
    תמיד אפשר להתרומם אם רק נסכים להיפגש עם עצמנו.
    "ויותר יעקב לבדו"- הוא בא למאבק אחרי ההכרה ב"לבדו".
    אז יעלם הייאוש ויתגלו בפנינו כוחות אדירים.

    לסיום חילקתי לאותם נערים את השיר ( את חלקו) שחיבר רבי נחמן מברסלב.
    (מופיע לאחר ההקדמה של הליקוטי מוהר"ן).
    ואני חושב שהוא מתמצת בצורה נפלאה את הדברים.

    חזק ונתחזק ואל תהיה כפיל הגדול וכגמל,
    אפילו כשמשכהו בחוטמו העכבר,
    לא יבעט בו.
    וכל זה מחמת שטות שאין יודע מכוחו,אבל נפשי הפיקחת והחזקה.

    אותו הפיל או הגמל המוזכרים,אינם מוכנים להיפגש עם הפחד מהעכבר.
    הם התייאשו.
    אם רק ינסו לקבל את הפחד-לא לפחד מהפחד,לא לברוח מאותה תחושה.
    הם יגלו מיד את הכוחות שיש להם.



    0 תגובות