ההיסטוריה היהודית כולה של עם ישראל מלווה בהרבה רגעים שנחקקו בחותם..

אך דומה שישנו מאורע אחד בכל הדורות שעלה על כולם..

"עקידת יצחק"…

נתאר קצת לעצמנו אם היינו עומדים שם במקומו של אברהם אבינו, אדם זקן בן 99 שנה מקבל צווי מהקב"ה למול את בשר ערלתו, ואחרי שולח אליו הקב"ה אורחים מלאכים, שמבטיחים לו שבשנה הבאה שרה יולדת בן למזל טוב, אברהם ושרה לא מאמינים אומר להם המלאך: "היפלא מה' דבר", אתם צריכים להאמין שאצל הקב"ה הכל אפשרי..

בסוף הפרשה מגיע ניסיון העקידה (בראשית כב,א): "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך"..

ניסיון קשה מאוד לאדם בגילו של אברהם, אעפ"כ כמו שאנו אומרים בפיוט עת שערי רצון בראש השנה: "עין במר בוכה ולב שמח"…

מצדו של אברהם אבינו ואהבת ה' הגדולה שלו זה היה המעשה הכי נכון שאפשר לעשות כי הוא בא ע"י ציווי של ה' יתברך..

 ולכאורה אנו צריכים להבין שהתורה אומרת "אחר הדברים האלה", אחרי איזה דברים מדובר?

אומר המדרש: "אחר דבריו של שטן, אמר שטן לפני הקב"ה ריבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל להקדיש לפניך, מיד והאלקים נסה את אברהם".

וראיתי בספר דברי בינה ומוסר, ספר שיחות שנרשמו מפי תלמידי ישיבות "בית יוסף" נובהרדוק שנאמרו ע"י הגאון ר' דוד בן ר' ישראל בליאכר זצוק"ל שהיטיב לבאר מדרש זה, וכתב וזה לשונו:

נמצא, [מדברי המדרש] כי אילו הקדים אברהם אבינו והקריב קרבן בטרם ערך את הסעודה, לא היה לשטן פתחון פה, אך כיון שלא עשה כך הצליח מעשה שטן ונגזר עליו להתנסות בנסיון העקידה, והמשיך הקב"ה ואמר לשטן שאף הוא יראה בעיניו שלא עשה אברהם את המשתה לכבוד עצמו אלא להרבות כבוד שמים ולפרסם את הנס ולתת תודה.

ואמרו חז"ל "וישם על המזבח", עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות נופלות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות. והנה יתכן מאוד, שלא מחמת אהבתו לבנו זלגו עיניו דמעות, שהרי ביטל כל אהבתו ונתדבק באהבת ה' בלבד. אלא שבדק ומצא כי הוא עצמו אשם בדבר, שאילו הקדים והקריב קרבן לא היה פתחון פה לשטן ולא היה בא לידי מעשה זה. ואף על פי כן לא נתעורר בליבו של אברהם שמץ של חרטה על העבר. הוא הזדרז עתה והתאמץ לעמוד בנסיון שבא לידו. הנסיון נבע מאיזה פגימה דקה ביותר, אך הוא התעלה ועמד בנסיון וכו'.

מכאן אתה למד כלל גדול בעבודת האדם, לפרקים נכשל אדם בענין מסוים, כגון שאימץ את לבבו ונמנע מלעזור, והנה חלה אחד מבני ביתו והוא מפשפש במעשיו ותולה את הדבר באותו החטא. כיון שכך מחליט הוא לפזר ממון לצדקה ולמעשה חסד. אך חלילה לו להתחרט על העבר וגורמיו שגרמו לו לפזר עתה מממונו. אדרבה, עליו לשמוח בחלקו, שה' נסיון לידו וישתדל לעמוד בו בכל כוחו".

יוצא שלכל אחד מאיתנו יש בתוך תוכו יש כיס גדול כמין פקלע'ה של חרטה שלפעמים לוקח אותנו למקומות ש"הבה נתחרט על מעשה טוב שעשינו", או "למה אנחנו צריכים את זה"?

בא אברהם אבינו ע"ה ומלמד אותנו שאם באה אלינו לפעמים ההרגשה הזו, נדחק אותה לפינה ונאמין שהכל מה' יתברך וא"כ מה לנו להתחרט אם הכל בא ממלך מלכי המלכים הקב"ה?

וראיתי סיפור נפלא בנדון זה (אוצר הדרשות הקצרות למחנכים ומרצים עמוד קה') שסיפר ר' בן ציון לופס זצ"ל:

מעשה במנהל חלוני שהתעוררו בקרבו רשפי תשובה והחל לחזור בתשובה ולהיות יהודי כשר. קם בבוקר, הניח תפילין בבית, התפלל וברך על כל דבר לפני ואחרי שאכל, והלך לבנק כהרגלו.

תוך כדי שהוא יושב על כסאו המרופד והפקידים מגישים לו כוס קפה ועוגה כדרכם בכל יום, לפתע נקלע האיש למבוכה. מצד אחד איננו יכול לטעום מאומה ללא ברכה, ומצד שני אינו חבוש כפה בראשו, ואיך יברך? ואף אם יחבוש כובע ויברך, יהתלו בו "מה?! נהיית דתי?!", אך גם להמנע מלשתות ולאכול לא יכול היה…

בעוד שהוא מנסה להרגיז את יצרו הטוב על יצרו הרע. נכנס לבנק העשיר הגדול שבעיר, ובידו שקית מלאה במטבעות זהב, לפתע נקרעה השקית, וכל המטבעות התפזרו. תכף צעק העשיר "לנעול מיד את הדלתות!" השתטח על הרצפה והחל באסוף המטבעות.

הגביר הנכבד זחל לכל פינה, תחת השולחנות והספסלים, ואסף במרץ כל מטבע ומטבע תוך כדי שהזהיר את הנוכחים "שאף אחד לא יעז להרים את המטבעות". הוא לא חס על בגדיו היקרים שהתאבקו והתקמטו ולא על ביטול כבודו ומעמדו. גם הפקידים לא צחקו ממנו כלל, אלא אדרבה הצטערו על מה שארע לו וקוו שימצא את הכל.

מנהל הבנק ישב במשרדו והתבונן בכל המחזה הנגלה לעיניו…

הרהר האיש בלבו, מדוע לא צוחקים מהעשיר המוכו לבזות כל כך את עצמו בשביל כסף…?

היות שבעיניהם יש ערך גדול לכסף, ומה עוד שמדובר במטבעות זהב, לכן כולם מבינים שאין כל סיבה להתבייש.

ואני שרוצה לברך את השי"ת וכי זה פחות ממטבעות זהב?!

אם כן מדוע אתבייש…?

הוציא המנהל כיפה מהכיס הניחה וברך בקול רם על העוגה…

נסיון, קושי, אך עם אמונה שהכל מה' יתברך שנותן כוחות להכל….

המאמר נכתב לרפואת:

רעייתי ספיר רעיה בת פאני תחי'.

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.