- רדיו קול חי - -

מיתרים של רגישות – פרשת כי תצא \\ הרב נהוראי משה אלביליה

בנצי ומוישי היו אחים בלב ובנפש…

תאומים שאי פעם תנסה להפריד אותם אף פעם לא תצליח..

מאז שהם קטנים הם היו באותו גן, באותה כיתה, ואף את התיק בחרו יחד בכל תחילת שנה..

חכמים גדולים היו השניים, אך עם כל חכמתם וגודל חריצותם, מעשי הקונדס לא נעלמו מהם, אמנם אמא הייתה מקבלת פתקי שבח מהרב'ה של השניים, שהם ממש ממש שקדנים ויש להרבה ילדים מה ללמוד מהם וכו', אך גיל השתים עשרה שבו ילדים אמורים לקבל קצת רצינות לקראת הבר מצווה אצלהם זה לא קרה..

דבר אחד קטן הכעיס את השניים מדי יום.

בכל יום בעת חזרתם מתלמוד התורה ישב לו בבנין חתול לבן ומנע מהם את הכניסה..

ויתרו לו פעם, ויתרו לו פעמיים, ויתרו לו שלוש פעמים, אך בפעם הרביעית השניים החליטו שהם לא יהיו ה"פראיירים", התורנים…

בערב הם כבר תיכננו את מעשה הקונדס שיעשו ביום למחרת.

אבא, ששמע את התלחששויות של בניו, ניסה להבין במה מדובר, בהתחלה לא רצו בנצי ומוישי לשתף את אבא שלא יכעס, אך שאבא שאל  מה קרה? כמה וכמה פעמים, הואילו בזהירות לשתף את אבא על מה הם כועסים:

אבא שינה את פניו ואמר: "בני היקרים, היכן הרגישות שלכם"?

הבה ואסביר, וכך אבא ישב וביאר לילדיו, ובסופו של דבר למדו את הדברים והפיקו את הלקח:

ומה באמת אבא הסביר?

הבה ונראה:

אומרת לנו התורה הקדושה בענין מצוות שילוח הקן (כב,ו-ז): "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך והארכת ימים".

ראיתי קושיא נפלאה – מה טעם מצווה זו? לכאורה גם אם נקרא לפני אותו קן בדרך מקרה, מדוע צריך לקחת את הקן? ועוד, לשלח את היונה לקחת את הביצים, ועל כל זה "למען ייטב לך והארכת ימים", אתה זוכה לשכר עצום של אריכות ימים, במה דברים אמורים?

בתיקוני הזוהר (תיקונא שתיתאה דף כג.) מביא טעם נפלא שמבאר לנו במקצת את סוד הטעם של שילוח הקן (בתרגום ללשון הקודש):

"יש מלאך הממונה על העופות… ובזמן שישראל מקיימים מצוות שילוח הקן והאם מגורשת והבנים צועקים כשנלקחים, אזי הממונה על מלמד זכות על העופות שלו ואומר להקב"ה, והלא כתוב בך "ורחמיו על כל מעשיו", ולמה גזרת על עוף זו שנתגרשה מקינה, וכל ממונה מלמד זכות על העופות שלו.

ובזמן שישראל מקיימים מצוות שילוח הקן, מה עושה הקב"ה, אוסף כל חיילותיו ואומר: כל ממונה מלמד זכות על העופות שממונה עליהם – ואין בכם מי שילמד זכות על בני ועל השכינה הקדושה שהיא בגלות, והקן שלה שהוא ירושלים, נחרב, ובניה בגלות תחת יד אדונים קשים של אומות העולם, ואין מי שיבקש רחמים וילמד עליהם זכות!

באותה שעה הקב"ה צועק ואומר להושיע את ישראל למענו ולמען כבוד שמו, ובזה מתעוררים רחמים על השכינה הקדושה ועל בניה שהם בגלות וכו'.

אנו מבינים את הטעם שכתוב כאן?

הקב"ה אומר למלאכים אתם רגישים על החיות והעופות? בני בגלות!!! תהיו רגישים לבני שבגלות וסובלים תחת עול אדונים קשים, הבה נלמד זכות עליהם שנקרב את הגאולה!!!

וגם  הגאון ר' חיים זייציק' זצוק"ל בספרו "תורת הנפש" כתב וזה לשונו: "והנה ידוע שנעצר רגשות הוא מנעוריו מבטן ומלידה, מרגיש הוא בראש וראשונה רק את עצמו, וכל מעייניו בסיפוק תאוות נפשו וגופו הוא, כל העולם מוכן להחריב כשהדבר נוגע לסיפוק הנאת עצמו וכו'.

וכל שכן כשהוא "בכוח מצווה", כשיש לו חיוב לעשות איזה מצווה, בודאי שאז תתכפל ותתעבה הגאוה והתקיפות בביצוע המצוה, ולא ירגיש שום תביעה ושום דפיקת לב למראה העלבון הכבד הנגרם לחבירו ע"י מעשה מצוה, ולהיפך מתרברב הוא במעשהו זה שהרי "דבר ה' קיימתי" וכו'.

ועל זה באה התורה, הצופה לתוך תוכה של נפש האדם, והיא תורתנו הקדושה סידרה מערכת שלמה של תרופות ורפואות, בצורת מצוות ופעולות מעשיות, שתלמדנה ותדרכנה את האדם לרכך ולמרק את גסות ליבו עד שירגיש, יתלמד להרגיש באופן תדיר את צערו וכאבו של חבירו, כמו שמרגיש וכואב בצערו וכאב גופו הוא, שירגיש אפילו את צערם של בהמה חיה ועוף, ואפילו בצערו של הדומם, ובודאי שאז יגיע למעלת הרגשת צער חבירו" וכו'. ע"כ.

מצוות שילוח הקן זו המצווה שמפתחת בתוכנו את המיתרים של הרגישות לשני, כמו שאדם שיודע נגן בכלי נגינה אפילו כלי מיתרים, מנעים את האוירה והשירה ועושה את השמחה, כך אדם שיודע כוחה של רגישות מפתח בעצמו את המנגינה של האכפתיות אפילו לצפור!!, לכאורה לנו זה נראה פשוט ביותר, "הנה, שילחתי את הציפור ולקחתי את הביצים", מה כבר עשיתי?

בנית בעצמך כוח של אכפתיות, של רגישות לזולת.

כמה גדול כוחה של המצווה הזו

ובכוחה של רגישות הבה נביא מעשה נפלא בזה על מרן ה"חפץ חיים" זיע"א (אוצר הסיפורים ח"א, עמוד 329):

ה'חפץ חיים' יצא בלויית רב אחד למסע לדבר מצווה, בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את ליבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי. כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה:  "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?"

"ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני.

תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מדי".

אך שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאוד.

"אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע אפוא ארע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? באם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים', נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!"

"אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים'. "יתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה תכחיש האלמנה הענייה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך החפץ חיים ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: "האם הינך חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זאת ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת". הוסיף החפץ חיים: דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: "דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח"?

בפותחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, אשר עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב החוויר, חש אל הטבחית, והתנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית…

בעלת הפונדק הייתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים".

ואם זו הרגישות של  מרן החפץ חיים זיע"א, מה נענה אנן?

נקודה למחשבה..

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.

המאמר נכתב לרפואת: בני יקירי יונתן בן ספיר רעיה הי"ו. מו"א דוד בן שמחה הי"ו. מ"א יפה בת זוהרה תחי'. בתושח"י.