בס"ד, כ"ו במנ"א התש"פ.
בן שלי רציתי שתדע,
שהיה לי סוד, בשערים לא נודע,
מאז ילדותי, וודאי מאז הפכתי לאמא.
היתה לי שאיפה – משהו עמוק פנימה:
להקריב בשביל התורה,
לתת למען קיום דברה.
לעשות משהו מיוחד שיש בו אמירה,
שיש בו מסירות וגבורה.
אבל מה אעש? מה אקריב?
נולדתי בדור של שפע והרבה אביב.
לא אנקווזיציה, ולא צנזורה.
לא שואה ולא בעירה.
לא נדדתי למרחקים,לארץ גזירה,
ולא ידעתי רעב,בריחה וסערה.

קראתי על הרב שך ועל ובולניק העיירה,
על ר' מאיר שפירא ועל אמו המסורה.
השתדלתי לאהוב ולדעת את המטרה,
בכל מאודי ובכל לבבי האש בערה.
גם לי היו נסיונות- אולי לא עשרה,
כי לכולנו יש דרך עם יותר מאחת מהמורה.

ובחודשים האחרונים- כשבביתנו היתה הסחורה,
וההוויות והשקלא לבשו קול וצורה.
ובזכות המגיפה התעלנו איתך בתוך הדירה,
כשהשיא היה אירוסך לבת ת"ח מושלמת ומזהירה.

והנה היום פקחתי עיני באורה,
הרגשתי בתוך ענן של הגדרה והאדרה .
היום אני מקריבה לתורה,
וגאה להיות אמך- שותפה ליצירה.
בני החתן- יום חתונתך מתקרב.
וכולנו בשיקולים השתדלנו לא להתערב.
בעוד מספר שעות- בשעה שהיא בין יום לערב,
אתה לבורא מקריב ומתקרב:
5 שבועות בלי אם ומשפחה בלי כלה,
5 שבועות במעין גולה,
5 שבועות של הבשלה וגדילה,
5 שבועות של אלול ושל הובלה.
אתה לדודך ודודך לך בלי הגבלה,
ואתה גבהת טפחיים מאז התקבלה המגבלה.
ואנו איתך בייחולים ובתפילה,
שתצא מחברון הישיבה- מהקפסולה,
מושלם ושלם, אפילו יותר מההתחלה,
ותזכה לבנות ביתך בדרך הסלולה,
ובזכותך ובזכות רבים כמותך- נזכה במהרה לגאולה.