'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם':

מפרש רבינו האור החיים הקדוש את הפסוק 'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם' שעצם הדבר שאדם זוכה לשמוע דברי תורה, זה הברכה בעצמה ואין צריך לברכות נוספות, וכל השאר זה רק בונוסים. והאדם צריך לא לצפות לשום שכר, ואדרבה האדם צריך לשלם לה' על התורה המתוקה שנתן לנו.

ולהיפך, מי שלא שומע ולומד תורה, זה הקללה הכי גדולה שיכולה להיות עבור האדם, כי הוא מפסיד תענוג עולמי ומפסיד את חיות נפשו. ואין צורך לקלל אותו, כי הוא מקלל את עצמו בזה שאינו שומע תורה.

ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: 'השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו 'שמעו ותחי נפשכם, והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה'.

ובפרשת ואתחנן לאחר שכותב רבינו הקדוש על שכר המצוות שה' יתברך נתן לנו, כותב רבינו הקדוש וזה לשון קודשו: 'והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוקינו בה', שהטעימנו עריבות נעימות ומתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול האדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים'. עד כאן לשון קודשו.

כלומר: אחרי שהאדם זכה להשיג את טעם התורה והמצוות, לא מגיע לו שכר, כי זה השכר והתענוג הגדול עלי אדמות, והשכר שהאדם מקבל הוא על ההתמודדות והיגיעה עד שהגיע לטעום את הטעם המתוק.

[אור החיים ראה פרק יא פסוק כו. ואתחנן פרק ו פסוק כה]