"חורבן בית-של-מי?"
- מרחובותייך אבנך
יש ימים שנדמה שהמציאות ברשות הרבים שבשינוי ניקוד קטן הופכת לרשות- במובן של הרשאה לביצוע פעולות במרחב הציבורי כמו למשל מחאה המונית- מפתיעה ולפעמים גם מזעזעת ומדהימה יותר מכל תרחיש בדיוני שפרשנים או רואי שחורות גם בלי משקפי-שמש מספקים לציבור כלחם-חוק, שקשה לשלם את מחירו אך קל לעקל אותו ולמרבה הצער יש כאלה שממהרים לחתוך…
בעיני זו אירוניה שבתקופה מאתגרת ומורכבת בה הבית מהווה את המקום הבטוח שמומלץ להיות בו כמה שיותר- יש רבים מדי המעדיפים לנהל את "הקרב על הבית הלאומי" או את המערכה להוצאת הראש מהבית שמהווה מוקד עליה לרגל, דווקא מהרחובות הריקים המתמלאים בשוטרים שמלווים בעיתונאים שחמושים במצלמות והכל מתועד מתוקשר ומתוזמר כדי להעביר את התחושה הלא ממש נכונה: "מדינה במחאה"- כשבעצם רוב המדינה יושבת בבית ומפחדת לצאת . מספרים לנו שהמחאה הנוכחית שייכת בעיקר לצעירים שלמצער בתסכול על הישיבה הכפויה בבתים הופכים את הרחוב לזירת קרב בפריקת רגשות שליליים ורוויי שנאת-חינם ובתוספת שפה שלרוב מורידה את רמת השיח הציבורי הנתלש מהמציאות הרבה מתחת לשפת-המדרכה…
יצחק אבינו, שכידוע גם הוא יצא מביתו לשוח בשדה, קרא בעבר לבאר "רחובות"- ופירש בהרחבה: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"- ואילו היום כל מוחה צועק שצר לו המקום שילין בירושלים ולכן הוא לא נותן לאף אחד לישון עד שהמשטרה מגרשת אותו מהרחוב עם רכב לבן המתיז סילוני מים להשתקת הצועקים שנאמר: מקולות מים רבים אדירים…
בני-תורה יודעים היטב כי הרחוב מצטייר בדרך כלל כמקום מסוכן וחשוף להשפעות זרות ורעות המאיימות על הנפש היהודית הטהורה וגם בסכנות לא מעטות לגוף. עובדה שבכל פעם שיש מצב חירום מסוכן ההמלצה המיידית היא להישאר בבתים אפילו כשמדובר רק בסכנה מעומס חום כבד עד קיצוני או מזיהום אוויר ולא מדיבורים טעונים בחמצן דו-תחמני. אך נדמה שהיום למרבה הצער אותן הדרכים שהובילו בעבר את עולי הרגל לבית המקדש בירושלים מובילים כיום לבית המדרס של הדמוקרטיה ושלטון החוק בחוצות-הבירה שכנראה עלתה ליותר מדי אנשים לראש והביאה אותם לנקודת רתיחה שלא ברור אם יש ממנה חזרה למציאות המוכרת והטובה- אבל חובה לקוות שיש עדיין פתח לתקווה לחזרה בתשובה.
במציאות שבה כל האולם כולו סגור ומסוגר והרבה אנשים מחפשים מתחת לפנסי הרחוב סיבות לשמוח ומתקשים למצוא חשוב לזכור שיש עדיין שמחות בעולם ובתום תקופת האבלות על חורבן בית-המקדש יש רבים שבונים את ביתם והתקופה המורכבת מחייבת המצאת דרכים מקוריות לשמחם- והרי נאמר "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". אז כשהרבה חתונות נערכות ברחוב אפשר לשנות ולהפוך את מצב המרחב הציבורי הגדול מחורבן לבניין וממלחמת שבטים שקמים זה על זה לשבת אחים גם יחד בניסיון למצוא פתרונות לבעיות במקום לייצר חדשות שליליות ולהרים לשוטרים להנחתות. אם אשכחך ירושלים- מרחובותיך אבנך…
- מקדש-מעט מדי
אחד הנושאים הנחשב למדובר ביותר במשבר הקורונה בכל דיון של פתוח/סגור/בהמתנה/ הוא התפילה בבית-כנסת והעובדה המצערת רבים שכבר זמן רב מדי מקדשי-מעט סגורים או נסגרים על ידי המשטרה והבאים בשעריהם בעבר לתפילה ותחנונים נאלצים לעשות זאת בהווה במגרשי חניה בחצרות בית השם במרפסות שהופכות לתאי תפילה במניין דירות ובכל מקום ואתרא קדישא שיכול להכיל נכון לכתיבת שורות אלה עד 20 אנשים במרחקים גדולים זה מזה ובמהירות גבוהה מרצון לשוב בהקדם האפשרי להתבודד בין קירות מוגנים וללחוש: "אשרי יושבי ביתך"…
ידועה לכל האמרה המפורסמת שאינך יודע מה ערכו וחשיבותו של מה שיש לך- עד שאין לך את זה עוד- והדבר מחוזק ומורגש היטב כשמדובר במקום מרכזי ומשמעותי כל-כך ליהודים מאמינים בני מאמינים שבימים רגילים שוהים בבתי-כנסת ובבתי מדרש לא פחות ואולי יותר מאשר בבתיהם הפרטיים. "בית-כנסת"- הוא הרבה יותר מבית להתכנסות ולהרבה אנשים הוא בית-שני עד שיבנה בית המקדש השלישי. בתי-כנסת מהווים נושא למחקר וסיפוריהם מהווים אוצרות יהודיים שערכם לא יסולא בפז ובעשרות השנים האחרונות היו בתי הכנסת במרכזם של פרשות מרעישות ומרכזיות בחיי העם היהודי שהבולטת בהן בעיני היא פרשת המאבק המשפטי להצלת בתי הכנסת של גוש קטיף בתקופת ההתנתקות המפורטת בדרך מעוררת עניין ומלווה בפרשנות משפטית מרתקת בספרו של עו"ד גלעד קורינאלדי, "משפט נעילה".
בפרק הסיום של הספר, שעלילתו המציאותית שעלתה על כל דמיון הביאה לפסק-הלכה ותקדים משפטי חשוב הקובע נחרצות שאסור להרוס "מקדש-מעט" כותב המחבר: "בתי הכנסת המהווים את הלב הפועם של כל קהילה יהודית מימי קדם עד ימינו, זכו בדעת הקהל היהודית בארץ ובתפוצות להכרה מחודשת בחשיבותם ובמעמדם- לא רק כ'מספקי שירותים' למגזר הדתי, אלא כסמלים לאומיים בעלי חשיבות תרבותית על-מגזרית".
כשמבינים את מהות הדברים ומשמעותם הערכית והנצחית-לא ברור איך אפשר בכלל להעלות על הדעת הצלולה והבהירה את ההשוואה בין בתי-כנסת למסעדות למשל, אפילו שבראיה שטחית ביותר מדובר בשני מקומות המספקים צורך חיוני לאדם- אבל כאמור לעיל בבירור "בית-כנסת" הוא הרבה יותר מבית שרק מתפללים בו, וגם אם בשל מחסור במבנים הפכו במשך השנים חדרים ריקים במשרדים או אולמות גדולים בבתי ספר ומתנ"סים למקומות המיועדים לתפילה יש משהו מיוחד בהגדרת המקום שיוצר סביבו קהילה וחבורה של אנשים שהמבנה הרוחני הזה קושר אותם זה לזה גם ממרחק כשלהרבה בתי כנסת יש היום דואר אלקטרוני מיוחד לעדכון חברי הקהילה, אתר מושקע להודעות הגבאים ואפילו עלון לכל מתפלל(לקריאה שלא בזמן התפילה כמובן). ואיך אפשר לשכוח את הגמ"חים, קידוש-רבא, שיעורי תורה באמצע השבוע ובשבת, תפילת-ילדים ומתנות לאביונים. קשה מאד להתרגל למציאות שאינה כוללת את כל הדברים האלה ומוזר מאד לראות "בית-כנסת" בלי בית.
נקודת אור אחת שחובה לציין היא העובדה שתפילה ברחובה של עיר נהוגה בתענית-ציבור ובעת צרה- ומשבר הקורונה הוא בהחלט סיבה עם חשיבות גדולה להרבות בתפילה.
- אדי-מדינה
הבעייתיות בתיאור המציאות כראוי מתחילה בכך שלכל אדם יש הסתכלות ייחודית על מה שקורה מול עיניו ומתחת לאפו שכידוע בימי מגפה בינלאומית שלמרבה הצער התנחלה גם בארץ הקודש מכסה כל אדם את פניו על פי חוק במסכה קנויה או מאולתרת לשימוש חד-יומי או למשקיעים בכיסוי פנים מעוצב רב-פעמי. אפשר בהחלט לומר שבנוסף לזווית הראיה האישית של כל אחד המסכה המדוברת- שאומרים שהיא מצילה חיים אפילו שיש איזה אחד, טראמפ, שחושב שהיא הורסת לו את התדמית הנשיאותית וחושב שכל אמריקאי יחליט אם זה בא לו טוב או ילך בלי-יוצרת בעיה גדולה בהרבה מפרשנות המציאות לחייבים להרכיב משקפיים כדי לראות אותה והיא: אדים.
אם חשבנו בטעות שעדים בעין זה מה שיכול להרוס לבן-אדם את החיים, עולים האדים באלף מול העיניים ומוכיחים שוב ושוב עד כמה מציאות חיינו מטושטשת ולא ברורה ואפילו מי שלא רואה טוב בלי משקפיים מגלה שהמסכה על הפנים גורמת לאי-נעימות נוספת ולטשטוש חושים שהופך לסכנה אמיתית בנהיגה, או אפילו בהליכה ברחוב שבימינו גם זה בחזקת סכנה בשל החשש מהתקלות באדם חשוד ללא כיסוי ראוי שישתעל ברגע שנפיל אותו- וחו"ח נאלץ לעבור מטשטוש למטוש ומהליכה לאיבוד לבידוד.
מוזר בעיני (תרתי משמע) שאף אחד מבעלי המשקפיים מכוסות האדים שהפכו למכת-מדינה לא מפגין מחוסר ראיות מול משרד הבריאות בדרישה לפתרון מידי שיפזר את הערפל מהעין הציבורית ויומצא או ימצא פתרון קסם שבאמת עובד לשילוב ההכרחי של כיסוי פה אף ולא-עין- והפעם שיהיה זה פתרון מדיני יעיל ולא סיפורי-סבתא מהגל הראשון שיש למרוח את עדשות המשקפיים בסבון(ולהסתכן בשריטות שיקשו מאד לראות מבעד לסדקים) או סמרטוטים קטנים המרוחים בחומר לא מזוהה דוחה-אדים ובעל ריח עוד יותר דוחה שעובד בקושי פעם אחת ואחר-כך הכל מעורפל עד שאתה מתעורר בבית והעיניים יוצאות מהחורים למראה חשבון הנסיעה באמבולנס עוקף פקקים מסיבת נפילה ברחוב וחושב איך תשכנע את העורך-דין שהמשטרה אשמה גם בזה..
אם האדים ימשיכו להטריד לא ירחק היום שנראה מודעות שכותרתן "ותחזינה עינינו" המכריזות על מחאת בעלי המשקפיים עד שמישהו יראה להם בבירור שהכל לטובה.
ביקורת בקטנה: "מציאות ברורה יותר של שמחת בניין בית המקדש השלישי תתאפשר כשכל אדם ירגיש צער על שנחרב לו הבית הראשון"
רוצים לבקר את המבקר? [email protected] [1]