פרשתינו מפרטת את כל הקרבנות של שנים עשר נשיאי ישראל, שהקריבו בשנים עשר ימים הראשונים של חודש ניסן, ובקורבנו של נשיא שבט זבולון נאמר: 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלִן'.

ומפרש רבינו האור החיים הקדוש, שבשמו של נשיא שבט זבולון, שהוא היה מחזיק את אחיו יששכר בכדי שיוכל לעסוק בתורה, יש רמז שהמחזיק תורה נחשב אביו של העוסק בתורה, והעוסק בתורה נחשב כבנו. וכביכול 'זבולון' חשוב יותר מה'יששכר' במידה מסויימת. ולמרות שהוא עוסק בעניני חולין ומסחר, מקבל את החשיבות הזאת, היות שהבני תורה לומדים מכוחו, והרי הם כבנים שנולדים וגדלים בזכותו של האב.

וזה הרמז: 'אֱלִיאָב' אלי אב, שהזבולון כאילו אומר לי ראוי לקרותו האב, ואילו היששכר הוא רק ה'בֶּן', ולמרות שהוא 'חֵלִן' לשון חולין, שמתעסק בעסקים וכיוצא בהם, שהם חולין לעומת עסק התורה.

וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש: 'אליאב בן חילון' נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, והוא מאמר אליאב פירוש לי יתייחס לקרות אב, הגם שהוא חלון, פירוש, חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה, אף על פי כן דין אבא למלכא.

ובפרשת כי תשא מחדש רבינו האור החיים הקדוש, [בניגוד לדעת רוב הפוסקים] שאם הזבולון נותן ליששכר מחצית מכל רווחיו, הרי הוא מקבל בעולם הבא את השכר של כל התורה שלמד יששכר, ולא רק מחצית מהשכר. וכמו כן, היששכר אין נגרע כלל מחלקו, ושניהם מקבלים את כל השכר בשלימותו, כל אחד לחוד.

ומוסיף שם רבינו הקדוש, שמי שלא זכה לעסוק בעצמו בתורה, עליו להחזיק בלומדי תורה, כדי שזה יהיה לו לכפרת עוונותיו, ולא יחוס על ממונו כי משיג בזה כפרת הנפש, וגם יחוד השכינה.

ובפרשת בראשית כותב רבינו הקדוש, שמי שאינו תומך תורה וגם אינו עוסק בתורה כראוי, אסור לו ליהנות מהעולם הזה, כי כל העולם נברא רק בשביל התורה, ואם אינו עושה כלום בשביל התורה, אסור לו ליהנות.

וזה לשון קודשו: 'מי שזכה בתורה זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה'. עד כאן לשון קודשו.

והגאון רבי יעקב ישראל אלגאזי זצ"ל, שהיה בירושלים יחד עם רבינו האור החיים הקדוש, כתב בספרו, וזה לשונו: 'שמעתי מפה קדוש מדבר, הרב המובהק כמה"ר חיים ן' עטר זצוק"ל, שראה בספרן של צדיקים ראשונים, כי כל מי שנתן בחייו ללומדי התורה וגמל חסד עמהם, אף על פי שהוא עם הארץ, זוכה לאחר מיתה שמלמדין אותו תורה הרבה'.

[אור החיים נשא פרק ז פסוק כד; כי תשא, פרק ל פסוק יב; בראשית פרק א פסוק א; שארית יעקב, פרשת בהעלותך]

זכות הדברי תורה לרפואתו והחלמתו השלימה והמהירה של ירמיהו ירמון בן לאה שיחי' בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.