יש שאיפה שמקננת בלב כל אחד ואחד מאיתנו… שבעז"ה יחונן אותך בילדים מתוקים…

שתדע לחנכם מגיל קטן על הצד הטוב ביותר, והם ירוו רק נחת יהודי. שיהיו פירות טובים המדיפים ריח למרחוק…

ומה קורה אם ובועת החלומות מתנפצת? ולמרות כל רצונך הטוב, ילדך חושק בהבלים, או עדין לא מצא את המתיקות בדרך שאותה סללת עבורו?….

את התשובה אנו מוצאים בתחילת פרשת השבוע (כא,א): "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו".

ומפרש רש"י הקדוש וזה לשונו: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".

ולכאורה ישנה שאלה פשוטה בדברי רש"י מדוע צריך "להזהיר גדולים על הקטנים" מאי רבותא?

אלא זהו סוד כוחו של החינוך שמתחיל מגיל קטן…

זוהי מילה ששוה זהב, אנו מתפללים על זה תמיד, ונשות החיל המסורות שופכות ליבן בדמעות כמים לפני אבא שבשמים, "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים". אנו עוקבים אחר גדילתן, מגזמים ענפים ועשבים שוטים, שהפרח שלנו יוכל לגדול במלואו, וזו התרופה בה"א הידיעה, להמון בעיות משמעת וחינוך שיש היום.

אתה רוצה לפתור בעיות???

תפעיל את מילת הקסם "אהבה".

תאהב, תחבק את ילדיך, את משפחתך, נוות ביתך, ותראה וגם תרגיש אושר בל יתואר…

ראיתי שכותב בזה הגאון ר' יאשיהו יוסף פינטו שליט"א ראב"ד מרוקו בספרו "חזון יאשיהו" (ערכי מוסר, הוצאת תשע"ג, ערך חינוך) שני דברים נפלאים בענין חינוך ומה טוב ומה נעים שניקח זאת גם אלינו:

"מסופר על אחד מהסבים הקדושים שלנו, אשר בכל יום, שהרבנית, הייתה מבשלת ומכינה את הסעודה לבני הבית, היה נכנס הסבא קדישא, למטבח והיה מערבב את הסירים וממלמל תפילה חרישית.

באחד הימים, אחד מאנשי שלומו, אזר אומץ ופנה בשאלה: מה עושה הרב במטבח? ענה ואמר לו: בכל יום ובכל שעה, בוכה ומתפלל אני על בניי, שיהיו זרע קדוש יראי ה' ומנסה ומשתדל אני, בכל דרך לבלול בתוכם, את האמונה והיראה מריבון העולמים,

ובאוכל אשר יש לו השפעה גדולה על נפש האדם עומד אני ובוכה לה' שבני ילכו בדרך ה'.

"צריך האדם לדעת שיש שני כוחות, אשר מעומדים עימו בשעות קשות ובשעות מורכבות:

כח אחד – זה כוחה של זכות אבות, האבא שהלך בדרך ה', הסבא שהיה תמים עם ה' , הדורות הקודמים, שמסרו את נפשם על האמונה, עומדים ומגינים ושומרים , על בניהם. וכך אומרת התורה: "וזכרתי את בריתי" זו ברית האבות, אשר כרת הקב"ה, עם אברהם יצחק ויעקב ובכל בן ישראל עם אבותיו על פי מעשיהם וירושתם אשר הורישו לבניהם אחריהם.

כח שני – העומד עם האדם בשעת צרה, זה כוחם של ילדי האדם, אשר הולכים או עתידים ללכת, בדרך טובה מצילים את האדם, מזמנים ושעות קשות. "זכות העתיד של הבנים, עומדת להורים, בשעת חוסר זכויות של ההורים".    

סיפר בזה המחנך הדגול והמופלא הרב יחיאל יעקבזון שליט"א (אוצר הסיפורים, ח"א עמוד 298):

אבא שלי היה איש פשוט, סייד.

אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך, הוא לא ידע גם לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל, הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים, ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים.

כי אבא שלי היה בוגר שואה.

אבל אני – אני רב קהילה, איש חינוך, ר"מ בישיבה.

ואני – כל כולי- אין אני אלא בן של אבא שלי.

קופת צדקה הייתה לנו בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והייתה הקופסא הזו תלויה על הקיר, במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואל הקופסא הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסא ומתבונן בה.

בריכוז היה מתבונן, ברצינות עמוקה ובשתיקה.

ואחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבדה אל כיסו, ושולף ממנה שלוש מטבעות – שלוש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה, אבא היה בורר מטבע אחת מבין השלוש, מביט בה ברגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.

או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: "תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!"

אבא היה מדבר עם ה' ביידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה' מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו ביידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי שה' אוהב מאוד את אבא שלי.

שוב אבא היה לוקח מטבע. באותן תנועות איטיות, באותה רציניות עמוקה, באותו ריכוז, ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף:

"תודה לך על שנתת לי בן, שמברך ומתפלל!"

לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעיתים היה קולו רועד, אבל תמיד תמיד אמר את אותן המילים באותה כוונה עמוקה.

ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואומר:

"רק בקשה אחת יש לי שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר מזה אני לא צריך כלום!!!

רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה הצלחתי לעצור את עצמי – לעצור, להירגע ולהתרכז. ואז כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלש – שהיו קמוצות בידיכבר שעות.

הוצאתי פרוטה ושלשלתי אותה לתוך הקופה

"תודה לך שנתת לי בן",

לפתע הרמתי ראשי מישהו עמד לידי.

אבא שלי.

אבא עומד לידי וגם אם הוא מחזיק בידיו שלוש פרוטות.

מבטינו נפגשו,

ובכינו שנינו – אבא שלי ואני זה על כתפי זה – מול קופסת הפח…

אהבת אב לפניו כפשוטו ממש…

הלוואי ונזכה !!!

–

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים !!!

המאמר נכתב לרפואת:

בני יקירי יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.