"כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו" (טז',ל')

מובא במשנה במסכת יומא [פ"ה ע"ב] מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. ואומרת שם הגמרא שרק עם התשובה מכפרת אבל בפני עצמן לא, שואלת הגמרא שזה נגד שיטתו של רבי יהודה הנשיא, דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפיר ברית בשר שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר, מתרצת הגמרא אפפשר להסביר גם לשיטתו של רבי יהודה הנשיא שתשובה צריך עם יום הכפורים. אבל יום הכיפורים לא צריך תשובה.

ולכאורה יש להקשות ממה שמובא במסכת ראש השנה בינונים תלויים ועומדים, עשה תשובה נכתב לחיים, לא עשה תשובה נחתם למות, והרי לרבי יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, ואי אפשר לומר שמדובר על עבירות שבין אדם לחבירו שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו או כמבואר בגמ' בפורק עול ומפיר ברית

ונראה לתרץ דידוע הקושיא בדברי הרמב"ם שכתב דבינונים תלויים ועומדים עשה תשובה נכתב לחיים, ולמה רק אם עשה תשובה, והרי גם בלא עשה תשובה אם הוסיף מצוה אחת נהיה לו הרוב מצות ויהא נכתב לחיים, וכבר נאמרו בזה כמה אופנים ליישב.

אחד התירוצים הובא בשם הגאון ר' אהרון קוטלר זצ"ל, שבאמת הרי בראש השנה דן הקב"ה כל אדם ואדם על אותה שנה שחלפה, וא"כ גם אם יוסיף בעשרת ימי תשובה עוד מצוה לא הועיל כלום, כיון שמצוה זו מתייחסת לשנה החדשה, וע"כ מה שתלויים ועומדים הוא רק לענין התשובה, ותשובה מועלת כיון שכוח התשובה עוקר למפרע גוף העבירה, ובתשובה מאהבה מצינו ביותר שנעשו להם כזכויות.

ולפי זה מיושב יפה ששונה מעשה תשובה שמכפר לבין רבי שיום הכפורים מכפר, שבמעשה תשובה עוקר הדבר למפרע, משא"כ יום הכיפורים רק נהיה כפרה, וכיון שהדין הוא על השנה הקודמת הרי בזה לא יועיל מה שיש לו עתה בשנה החדשה כפרה, כי צריך לעקור את הדין שתלוי ועומד משנה קודמת.

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" (יט,ג)

פירש רש"י: סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. רש"י מדגיש שדין זה שלא לשמוע בקול האב אם אומר הוא לעבור על צווי ה', נאמר בכל המצוות. אם אביו, למשל, מבקש ממנו לאכול חזיר או לא לשלוח את האם גם שם ישנה מצוה לא לשמוע לאבא.

ולכאורה קשה אם דין זה אמור בשאר כל המצוות, מדוע רמזה זאת התורה דוקא לגבי שמירת השבת?
ואפשר לתרץ שידוע וכך נפסק להלכה, שהעושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.

לפי זה יש לדון באופן שאדם נאלץ לעשות מלאכה בשבת בגלל שאחר כופהו לעשותה [באמצעות איום שיהרגהו וכדומה], האם מלאכתו תחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה?

פסק המהרי"ט (שרש קלז), שבמקרה כזה אין להחשיב את פעולתו כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ממילא, כשאבא אומר לבנו לעשות מלאכה בשבת, אפשר היה לומר שהרי הבן מצווה על יראתו, ונמצא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומותר לעשותה, כי מהתורה אינה נחשבת מלאכה. על זה מחדשת התורה שאפילו באופן כזה אל תשמע בקולו.

ומרן החיד"א כתב שיש כאן חידוש נוסף: קורה לפעמים שהאב אינו פושע כלל כשהוא אומר לבנו לחלל שבת. כיצד? באופן שהאב עצמו עדיין לא קיבל את השבת, והבן כבר קיבל. היה מקום, אפוא, לומר שדווקא בשאר כל המצוות, כגון שהאב אומר לו לאכל חזיר, כיון שהאב פושע, לא עושה מעשה עמך אין הבן מחויב לשמוע בקולו. אבל כאן, שבבקשתו לעשות מלאכה אין שום חסרון, שהרי אצלו עדיין לא שבת, ורק הבן הוא זה שקיבל על עצמו שבת, אולי כן מוטל על הבן לשמוע בקולו. באה התורה ומחדשת שאף על פי כן לא ישמע בקולו, כי אצלו כבר שבת.