באחת ההזדמנויות שאל נשיא ארה"ב רוזבלט את ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל: איך נכנה את המלחמה הזו (מלחמת העולם ה-2) ענה לו צ'רצ'יל: "המלחמה המיותרת". ואכן לא היתה בהיסטוריה מלחמה כה גדולה שכה הרבה הזדמנויות היו למנוע אותה כל כך בקלות.

חוששני שאת "מלחמת הקורונה" נוכל לכנות "ההחמצה הגדולה".

ונסביר:

עם פרוץ המגפה והתפשטותה ברחבי העולם, שכל העולם נעצר וכל הטכנולוגיה עמדה במלוא עליבותה מול יצור קטנטן ששיטה בכולם. היתה התעוררות גדולה. העולם החל לראות את אפסות האדם והפסוק בישעיהו "ושח גבהות האדם" הומחש בכל פרמטר. גם אצלנו דברו דיבורים מסוג זה. היתה התעוררות, הן בענייני בין אדם לחברו, והן בענייני בין האדם למקום.

היה נראה שהשטן נמצא בתקופה קשה, וכי מלאכי השרת נמצאים בשעתם היפה ביותר.

איך קרה שהכל התהפך?

איך קרה שבמקום שהשיח הציבורי יהיה "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה", "ואהבת לרעך כמוך", וכד' זלג השיח לשיח של שנאה והשמצות והכפשות וקטרוג הדדי?

גם אנו בדלית ברירה נגררים לשיח הזה הן במגננה והן במתקפת נגד…

אם חשב מישהו שהשטן יוותר בקלות – הנה התשובה.

חשש גדול הוא שהוחמצה השעה. ואז השכינה בוכה ואומרת: "לשוא הכיתי את בני מוסר לא לקחו"…

מעולם לא היתה הזדמנות כה גדולה לתיקון כה רחב בזמן כה רגיש שהוחמצה בצורה כה טפשית.

אולי עוד אפשר לתקן…