רבינו האור החיים הקדוש מביא סיפור על אליהו הנביא, שהיה הולך בדרך יחד עם חסיד אחד, ועברו ליד נבילה מסרחת, ואותו חסיד שם את ידיו בחוטמו מפני הריח, ואילו אליהו הנביא לא הרגיש כלל באותו ריח רע.

וכשהמשיכו בדרכם, היה אדם אחד בא לקראתם מרחוק, ואליהו הנביא שם את ידיו בחוטמו. שאל אותו חסיד את אליהו הנביא, מדוע עכשיו סתמת את האף, ואילו אצל הנבילה לא???

ענה לו אליהו הנביא, שאותו אדם הוא רשע, והעבירות שעשה יוצא מהם ריח מסריח יותר מהנבילה.

ומוסיף רבינו הקדוש, שמאדם צדיק, נודף ריח טוב, ובלשון קודשו: 'כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה, ובהיפך יהיה לאיש צדיק שלם שיעלה ממנו בושם כריח הגן'.

וזה הפשט במה שאמר יצחק אבינו כשבא אליו יעקב אבינו 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה', שהרגיש שעולה ממנו ריח טוב של קדושה, ולכן לא יתכן שזה עשיו הרשע.

ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק בפרשת השבוע 'וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים', שהצדיקים שהם שלמים במעשיהם, יש להם ריח ערב וטוב כקטורת שעל גבי המזבח.

[אור החיים פרשת צו, פרק ו פסוק ב]