אחרי שקיבלו עם ישראל את התורה, פותחת התורה הקדושה בפרשתנו: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" קיבלתם את "חומר גלם", את עשרת הדברות, אבל גם להם יש פרטים, והם המשפטים הללו, של "כי תקנה עבד עברי", וכו'.
אך שומא עלינו להבין מה ההבדל העקרוני באמת בין המושג של "משפטים" ל"חוקים"?
נדרש לזה הסבא מנובהרדוק זצוק"ל (הסבא מנובהרדוק על התורה) וביאר כך: "הנה אל יקשה לאדם להינזר מן העולם, ולהצטמצם יותר ויותר בתוך המדור המיוחד לו, ולמסור כל לבבו וחושיו לקנות השלמות, ואל יחשוש שלא יוכל לעמוד על מדרגה זו. כי כשנשקיף על דרכי האדם ותהלוכותיו ונבקש איפה הוא מקום הטעות שלו, הן בעניני התורה והן בעניני העולם, ואיפה מקום האבדון שלו הן ברוחניות והן בגשמיות, נראה, כי בענינים שאין לשכל שום מבוא בהם ולא נמסרו לשיקול הדעת, שלכאורה, רק שמה יכשל האדם, הדבר להיפך, אדרבא, דווקא בענינים אלו נקל לאדם לעמוד בניסיון, וכל הטעות והמכשול הוא רק בענינים המסורים לשיקול דעתו של אדם ש"צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד,ב).
בעניני התורה אנו רואים, כי האדם יכשל רק ב"משפטים" ולא ב"חוקים", ואם כי לפעמים יכשל בחוקים, הוא רק במשפטים של החוקים, כי אין חוק בלא משפט.
למשל בענין פרה אדומה לא יכשל האדם בחוק שלה, היינו שלא יעשה פרה אדומה כלל, אלא במשפטים שלה, היינו בענין עליית העול ושתי שערות, וכן גם באתרוג, הרפיון הוא רק במשפטים, היינו, בענין יבש וכדומה. וכן בתפילין בענין הריבוע: והוא משום שיש לו נגיעת ממון להקל בדבר.
ועוד ממשיך הרב: "וכשנעמיק בדבר נמצא, שמשום כך כרוכים הטעות והמכשול רק בדברים המסורים לשיקול דעתו של האדם, משום שדעת האדם מצומצמת היא, וכשהוא לוקח את הדבר תחת שיקול דעתו, יוולד מזה החיסרון והשיבוש. לו הייתה דעת האדם דעה צלולה, בלי שום נגיעה עצמית כלל, היה המשקל שלו מדויק, ואפשר היה לסמוך עליו, אבל הלא דעת האדם מטושטשת, ומעורבת עם רצונותיו, וכל המיקל יגיד לו: כמו שהוא רוצה כן יראה, ומאזניו מאזני מרמה הם. ולכן אנו מוצאים, ששכל האדם נפרד משכל התורה מקצה אל קצה".
האדם חושש למסור את עצמו אל התורה אשר תנחהו בכל אשר ילך, משום שרואה הוא, שהוא רק נותן ונותן, מוותר על ממונו וגופו וכלום אינו מקבל מן התורה, אבל התורה כבר גילתה לנו שהדבר להיפך: שהמקבל הוא הנותן והנותן הוא המקבל. וזה נראה בהרבה ענינים: האדם מפחד לוותר על כבודו, ולהפקירו במקום שנוגע לחילול השם, משום שצריך הוא לוותר על דבר מה, ודעת התורה אומרת להיפך: "כל הבורח מן הגדולה, הגדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג.), כשיברח יקבל. על פי שכל התורה אם ישמור התורה מלבד שלא יפסיד, עוד ירויח, ושכל הדימיוני של האדם מפחד תמיד פן יפסיד".
ונסיים במעשה נפלא באיזה ענין שיקול הדעת שלנו יכול להיכנס(102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים, מאת הרב צבי נקר שליט"א, עמוד 65):
אברך חשוב לקח על עצמו התנדבות קבועה בבית החולים ' מעייני הישועה' בבני ברק, בזמן הלחוץ שבו מלווי החולים מבקשים להחליף מעט כוחות ולהתארגן לשבת. בזמן הזה אין לו סדר קבוע, והחליט, בהסכמת נוות ביתו, להקדיש אותו לחולי עמו ישראל.
בחזרתו מבית החולים הביתה היה נוהג לערוך קניות נחוצות לשבת, ומסיים בזה את הכנות משפחתו לקראת השבת המתקרבת. שבוע אחד לא היה אמור להיות שונה. כהרגלו, הוא הגיע לבית הרפואה, ופנה לעבר החולה שלצידו התבקש לשהות, והשתדל להקל מעליו את סבלו עד כמה שיכול.
השעות חלפו בנעימים, והגיע זמנו ללכת הביתה. הוא התכונן ליציאה וחיכה שיבואו להחליף אותו. ההמתנה מתארכת ונמתחת, ובן המשפחה שהיה אמור להגיע, כלל לא נראה באופק. החולה זקוק להשגחה צמודה, והוא אינו יכול לסגת, והשעון אינו פוסק מלהתקדם…
עוד מעט שבת, החנויות שבהן היה אמור לקנות סוגרות את שעריהן, והוא לא יכול לעזוב את משמרתו… הוא עובר על רשימת הקניות: במקום שתייה מתוקה נסתפק במים, וסלטים לא יהיו, אבל מה עם החלות? בעודי מקצץ את הרשימה, נכנס בן החולה ופיו מלא התנצלויות. אני ממהר לעזוב את המקום, אך מאוחר מדי. כל המאפיות סגורות.
מה הוא אמור לעשות עכשיו? הוא מדווח לנוות ביתו על האיחור הקריטי, והיא פותחת במבצע לאיתור חלות. בבית הוריה מוותרים על חצי חלה, חברה מתגייסת ומבטיחה לשלוח חלה… וזהו. הרהורי חרטה מתחילים לטפס בליבו: אולי לא עשה נכון? אולי הבית קודם לביקור חולים? הוא מסלק את המחשבות הללו ואומר לעצמו: אנסה לשאול בבית הכנסת אם יש למישהו חלה מיותרת.
ההכנות לשבת נשלמו, ונעימת הצפצוף הראשון מתנשאת בחלל עיר התורה. נקישות על דלת ביתו מלווה את שירי השבת – השכנה בפתח, ובידיה… שתי חלות ריחניות וטריות.
"סליחה על השאלה המוזרה בעיתוי החריג, אבל יש לכם מה לעשות בחלות האלה? הגיע לידינו ארגז טרי ממאפית ויזניץ, ו…"
היא נקטעת באחת. אשתי ממהרת לגולל בפניה את מאורעות יום השישי האחרון.
"ככה?" היא נעלמת לרגע, וחוזרת כשבידיה זוג חלות נוסף.
"לנו זה מיותר, ואתם תשתמשו לבריאות, לכבוד שבת קודש!".
ממצווה לא מפסידים לעולם".
כאשר אנו מניחים על המאזניים את הרווח וההפסד, תמיד נזכור שהרווח הוא כאשר הוא נכון גם בעיני ה'. כשמפעילים את שיקול הדעת הנכון, המהווה מצרך חשוב לכל מהלך חיינו, במידה במשקל ובמשורה, תמיד ידו של אבא שבשמים תשלים את החסר…
המאמר נכתב לרפואת:
דוד בן שמחה הי"ו.
יפה בת זוהרה תחי'.
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.