"כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (טו,יט).

פרשני תורתנו נתחבטו מאוד בהסבר הפסוק הזה. הרי האריכה התורה בפירוש כל סדר קריעת ים סוף, הטבעת המצרים, והליכת בני ישראל ביבשה, אח"כ נכתבה השירה ששרו בני ישראל לאחר הניסים הללו, א"כ מדוע חוזר שוב על הדברים, הרמב"ן מבאר שפסוק זה הסבר הוא ונתינת טעם לכך שאמרו בני ישראל את השירה, רק מפני שהיתה הטבעת המצרים ביום ההוא שעברו בני ישראל ביבשה ולא למחרת, לכן אמרו בני ישראל את השירה. עכת"ד.

אולם דברי הרמב"ן הללו טעונים הסבר, מדוע היתה השירה תלויה בזה שהטבעת המצרים נעשתה באותו יום שעברו בני ישראל את הים, ולמה אם היו המצרים טובעים בים למחרת לא היו בני ישראל אומרים שירה.

דברי הרמב"ן הללו יתפרש היטב לפי מה שאמר ר' חיים הלוי זצ"ל, שאפי' אם יהיה לאדם בטחון גמור שיעשה לו נס אינו יכול לומר שירה, עד שיעשה הנס בפועל, וביאר העמק ברכה את דבריו, ששירה היא תוצאה של שני דברים, הודאה על הנס, והכרה בגבורותיו של הקב"ה, ובאמת להודות להקב"ה אפשר גם אם ברור לו שיעשה לו נס אף קודם שנעשה הנס בפועל, משום שהודאה בלב היא, וכשברור לו שיעשה לו נס ולבו מלא הודאה להקב"ה כבר יכול להודות. אבל הכרה בגבורת הקב"ה אינה אלא משיעשה הנס בפועל, דלא בלב תליא מילתא, אלא במה שרואה ומכיר בניסי ה'.

והנה הנצי"ב בעמק שאלה (שאילתא כו') כתב שחלוק דין שירה מן התורה, כגון זה שאמרו בני ישראל על הים, משירה שתקנו חכמים כגון קריאת המגילה, ששירה מן התורה היא רק לאלה שנעשה להם הנס, ובשעה שנעשה הנס, אבל לאחר זמן וק"ו לדורות אין דין שירה מן התורה, ומדברי חכמים שירה נאמרת לדורות ואפי' לאחרים ואפילו שלא בשעת הנס, ולכן קריאת המגילה נתקנה לדורות.

בדברים אלה, ניתן לבאר היטב דברי הרמב"ן, שכל שירת בני ישראל על הים, היתה רק לאחר שנתמלאו שני דברים הנ"ל, לאחר שנתמלאו הודאה להקב"ה שנבקע להם הים וניצלו, ולאחר שהכירו גבורות השם היא הטבעת המצרים בים, מכיון לשירה צריך הודאה, והכרה בגבורות השם, וכ"ז דווקא משנעשו שני ניסים הללו יחד, אבל אם היו טובעים המצרים למחרת שוב לא היה להם לומר שירה, מפני שההודאה להקב"ה היתה ביום האתמול, ושירה מן התורה הרי צריכה להאמר בשעת הנס דוקא.

"ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (טו,כו).

שמעתי ממרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל ביאור נפלא לפסוק זה, לכאורה אם הקב"ה מבטיח שלא ישים על האדם את כל המחלה אשר שם במצרים, מפני מה מסיים הכתוב בהבטחה "כי אני ה' רפאך" – לשם מה לנו צורך ברופא, כשבין כך ובין כך לא נחלה?

אלא תרץ מרן זצ"ל את הדברים בעזרת המשל הבא: שני אנשים אשר לא הכירו איש את רעהו הזדמנו לפונדק אחד וישנו בחדר אחד. בלילה הבחין אחד מהם בארנקו התפוח של השני וגנב ממנו אלף אדומים, אולם בטרם הספיק להמלט עם גנבתו, כבר הרגיש בכך הנגנב, והוא החזיק בו ותבע ממנו להשיב את הגנבה תכף ומיד.

הגנב ניסה להכחיש את הענין כלו, ולהצהיר שאין הוא יודע אודות מה הוא שח, אך הנגנב סרב להאמין לו וטען בתוקף: "הלא רק שנינו ישנו בחדר, ואף אחד אחר לא יכול היה לקחת ממני את הארנק!" כשהמשיך הגנב להכחיש את הענין, הזהיר אותו: "מוטב לך להחזיר לי את הארנק תכף ומיד, ואם לא תחזיר אשבור לך את כל השיניים ומאומה לא ישאר מהן".

ענה לו הגנב: "גם אם תצליח להפיל את כל שיני – אין הענין נורא כל כך… משום ששמעתי כי בעיר פלונית מתגורר רופא ממחה לשינים תותבות המבקש שכר מועט, כך שעדיף לי שתשבר את שני ואשאר עם אלף האדומים שהנך טוען שהם שלך, אסע אליו לתקון תמורת מאתים אדומים, ובארנקי ישארו שמונה מאות אדומים כרווח נקי…"

הביט בו הנגנב במבט משעשע ואמר: "מה אתה שח? אני הוא המומחה לשיניים שאודותיו שמעת… בידי להפיל את שניך ובידי גם להחליט, שלא אתקנם עד שתשיב לי את כל מה שגנבת עד הפרוטה האחרונה… ומאחר שבסופו של דבר תהיה מוכרח לבוא אלי, מדוע שתזדקק לשיניים חדשות, הוצאות רבות וכאבים איומים? – עדיף שתשיב לי כעת את הגנבה ותוכל ללכת ולאכול בשמחה את לחמך בשיניים הבריאות שלך…"

כך מייעץ להם הקב"ה לישראל – עשו הישר והטוב בעיני ושמעו בקולי בכל אשר אני מצוה עליכם. והנה, אם יעלה בדעתו של אדם לומר, שהוא ילך בשרירות לבו ואין הוא מפחד מעונשים וממחלות, שכן עולם הרפואה מציע מגון אפשרויות לרפוי ויש בו אלפי תרופות לכל המחלות הקיימות על פני תבל – בא הכתוב ומסיים: "כי אני ה' רופאך", הלא אני הוא רופא כל בשר, וללא תשובה וקבלת על מלכות שמים – לא תועיל שום רפואה שהיא. ומאחר שסוף סוף תוכרח לשוב מדרכך ולעשות הטוב והישר בעיני ה' – מוטב לך, אדם, שתשמע מיד לקול ה', ואז תמנע מכל נגע להתקרב לאהלך.