"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (א, יג)
כתוב במדרש רבה ב״פרך״ – רבי אלעזר אמר בפה רך" מסביר רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "אדרת אליהו" שהרי כתוב אצל אברהם בברית בין הבתרים ״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"(בראשית טו,יג), מבואר שלכתחילה נגזר על בני ישראל להשתקע בגלות מצרים ארבע מאות שנה, והקב׳׳ה ברחמיו הרבים הוציאנו משם ביד חזקה ובניגוד לרצון המצרים, לאחר רד״ו שנה.

רמז נאה לכך, אפשר לומר ״ כי הנה השם "יצחק" נכתב הן עם האות צ׳ ככתוב ״כי מיצחק יקרא לך זרע״, והן עם האות ש׳, כמו שכתוב (תהילים, קח,ט) ״ ושבועתו לישחק", והרמז בזה: ״ביצחק״ עולה בגימטריא מאתיים ועשר, כמניין שנות גלות שהיו במצרים בפועל, ואילו ״בישחק״ עולה בגימטריא ארבע מאות, כמניין שנות הגלות שהיו ישראל צריכים להיות שם, לולא חס אב הרחמן על עמו.

ההבדל בין שני השמות הללו, מורגש בביטוי המילה, שכשאומרים ״יצחק״ מדגישים את האות ״צ״ ועל די כך הלשון מתחברת אל החיך וחיתוך הדיבור נעצר, אבל כשאומרים ״ישחק״ הלשון נשארת רפויה, והאות ״ש״ זורמת אל מחוץ לפה ברכות ובקלות. וזה שרימז לנו הכתוב ״ויעבידו מצרים את בני ישראל ב״פרך״ ״ בפה רך, היינו שרצו המצרים להשתעבד בבנ״י ארבע מאות שנה כמניין ״בישחק״ הנאמרת ב״פה רך״.

**

״ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח״ (ד,יג')
מובא במדרש שמשה רבינו ביקש ״שלח נא ביד תשלח״, ביד רבי עקיבא כשנגלה הקב״ה על משה בסנה הראה לו דור דור ופרנסיו, דור דור וכלכלניו, דור דור וחכמיו, עד שראה ר׳ עקיבא וחכמתו, אמר בוודאי ראוי הוא שתינתן גאולה על ידו.

מדברי המדרש שלפנינו מבואר, שביקש משה מאלוקי ישראל לגאול את ישראל בידי רבי עקיבא ובזכותו. אך, דברי המדרש תמוהים ונראים כחידה סתומה, כגן נעול וחתום אשר נחבא מעין רואיו, איך הגיע לכאן רבי עקיבא!!!

ומבאר זאת נפלא רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "עוד יוסף חי" בשם סבו רבינו משה חיים זצ"ל, על פי הגמרא (סוטה, יא:) "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים" ופירש המהרש״א (שם): שבזכות שהיו הנשים עושות צדקה ומפרנסות את בעליהן, נגאלו. וידועה הגמרא בכתובות (סו.) ש"מעשה האשה לבעלה" וביאור הדברים הוא, שתיקנו חכמים שאם האישה עובדת, רווחיה מהמלאכה שייכים לבעלה, אך אם האישה התאמצה ועבדה יותר מכדי הכרחה לתת לבעל, בזה יש מחלוקת למי שייך עודף הרווח, רבנן סוברים שגם רווח המגיע מעודף עבודתה לבעלה, ורבי עקיבא סובר שאם העדיפה במלאכתה, רווחיה שייכים לה. ולפי זה, שלרבנן אין שום זכות ממון לאישה ומשום כך מצוות הצדקה שעשו הנשים במצרים, לא נחשבת להן כמצווה, כיון שמה שנתנו צדקה משל בעליהן נתנו, וממילא לא נגאלו בני ישראל בזכות הצדקה של הנשים, אולם לדברי רבי עקיבא הסובר שיתכן מציאות שבו הממון שייך לאישה כשהעדיפה במלאכתה, א״כ מן הסתם הצדקה שחילקו במצרים משלהן נתנו, וכיון שכך נגאלו בני ישראל בזכות מצוות הצדקה שקיימו הנשים. לפיכך אמר משה רבינו "שלח נא ביד תשלח" ־ ביד "רבי עקיבא" היינו שמחמת סברתו יש טעם להיגאל ממצרים בזכות הנשים.

ובעוד אופן מבאר הרב זצ"ל דברי המדרש ע"פ המחלוקת שמובאת בגמרא (קידושין, לו.) ״תניא בנים אתם לה' אלוקיכם – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים ־ דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר – בין כך ובין כך אתם קרויים "בנים".

צא ולמד שרבי עקיבא סובר כשיטת רבי מאיר, על פי המעשה שמובא בגמרא (בבא בתרא י.): שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם הקב״ה אוהב את העניים, מדוע הוא בעצמו אינו מפרנסן? ענה לו רבי עקיבא: כדי שבני ישראל יתרמו לצדקה ובזכותו ינצלו מדינה של גהינום, כמו שכתוב (משלי יא,ד) "וצדקה תציל ממות", אמר לו הרשע: אדרבה, נתינת הצדקה, תחייב אתכם בגהינום, משל למה הדבר דומה: למלך שכעס על עבדו, הושיבוהו בבית הסוהר וציווה שלא להאכילו, ובא אדם אחד ונתן לו מזון ומחיה, בוודאי המלך יכעס ויעניש את האדם הזה שהימרה את מוצא פיו, כמו״כ בני ישראל שנמשלו לעבדים כמו שכתוב ״כי לי בני ישראל עבדים״ בוודאי כועס הקב״ה אם נותנים צדקה למי שהוא גזר עליו להיות עני, ענה לו רבי עקיבא חזרה במשל למלך שכעס על בנו ואסרו בבית הסוהר וציווה שלא להאכילו, ובא אחר והשביעו, בוודאי המלך שמח מאוד כי בסופו של דבר הרי בנו הוא זה ורוצה במחייתו, והרי בני ישראל קרויים בנים, כמו שכתוב ״בנים אתם לה׳ אלוקיכם״, לכן מוכרחים אנו לתת צדקה לעניים בכל זמן ועת, ובכל מצב שבני ישראל שרויים בו. העולה מסיפור זה, שרבי עקיבא סובר שאף בזמן שאין עושים רצונו של מלך מלכי המלכים והוא כועס על בניו, מכל מקום ״בנים״ הם קרויים, ולא זו אף זו, אם יתעללו בבנו ־ אף שהוא כועס עליו ־ ברור מאליו שהמלך יכעס ויעניש את החוטא. ולכן, במצרים אף כי היו שקועים במ״ט שערי טומאה והכעיסו את אביהם שבשמים, עדיין נקראו ״בנים״, ופרעה הרשע העביד את בני מלכו של עולם וגרם לו לכעוס, לפיכך החזיר הקב״ה חסד לבניו שקושי השעבוד השלים את מניין שנות הגלות, ובזכות זה יצאו מצרים קודם זמנם. וזהו שאמר המדרש, שבזכות רבי עקיבא ־ הסובר שנקראים בנים אף בזמן שאין עושים רצונו של מקום ־ יצאו ממצרים קודם זמנם. ולכן אמר משה ״שלח נא ביד תשלח – ביד רבי עקיבא״.